<h1>רבינו גרשום</h1>
<h2>דף ב.</h2>
משקין בית השלחין במועד ובשביעית. שדה שהיא עומדת בהר וצריך להשקותה תמיד משקין אותה אפי' בחולו של מועד לפי שיהא לו הפסד גדול אם אינו משקה אותה ודבר של הפסד התירו חכמ' לטרוח בו בחולו של מועד כמו שאנו מוצאין במסכת חגיגה [י"ח ע"א] דכת' [דברים י"ז] ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' אלהיך, מה שביעי עצור בעשיית מלאכה אף ששה עצורין בעשיית מלאכה, אי מה שביעי עצור בכל מלאכ' אף ששה עצורין בכל מלאכה, ת"ל השביעי, שביעי אסור בכל מלאכה ואין ששה עצורין בכל מלאכה, הא לא מסרך הכתו' אלא לחכמ' לומ' לך אי זו מלאכה אסורה בחולו של מועד ואי זו מותרת, ומלאכה שיש בה הפסד אם אינו עושה אותה כגון להשקות בית השלחין התירו חכמים. ובשביעית מפר' בגמר' [ע"ב]. ממעיין שיצא בתחילה. דעכשיו מתחיל לנבוע שעדיין לא החזיקה דרכה. בין ממעיין שלא יצא בתחילה. אלא מעיין נובע מזמן מרובה. אבל לא ממי גשמים. משו' דאית ביה טירח' יתירא, כדמפר' בגמ' [ד' ע"א]. דאתי לאינפולי. הקרקע שסביבה שעדיין לא החזיקה דרכה. משקין. בחולו של מועד, ולא חיישי' דילמ' נפיל ואזיל וטרח טירחא יתירא. מעיין שלא יצא בתחילה. שכבר החזיק דרכו. מיבעיא. דמשקה ממנו בחולו של מועד. בית הבעל. שדה שהיא בעמק ואין צריך להשקותה ואין בה הפסד אם אינו משקה אותה. קמ"ל. מתני' דתני בין ממעיין שלא יצא בתחילה. בית השלחין אין בית הבעל. אפיל' ממעיין שלא יצא בתחילה לא. משלהי. וה"א מתחלף בחי"ת. מאן תנא דמתני' דפסידא אין. דשרי למיטרח בה בחולו של מועד, כגון בית השלחין. הרויחא לא. כגון דבית הבעל דאסור להשקות, מאחר שאין בה הפסד, שאין צריך להשקותה אלא להרויחא דמילתא לשוייה אפלי חרפי. אפי' במקום פסידא מיטרח לא טרחינן. דקתני מתני' אבל לא ממי גשמים כול', משו' דאית ביה טירחא. מושכין את המים מאילן לאילן בחולו של מועד. אם יש מים תחת אילן אחד עושין דרך קטן מאילן לאילן כדי שימשכו המים מאילן [לאילן]. [אבל] לא ישקה את כל השדה כולה. אלמ' דהרויחא דמילת' אסר ר' אליעזר. אילימא חרבה ממש. שנעשה בור. למה לי דמשקה. (לההיא) [לה הא] אין לה תקנה לעולם. אלא שחרבה ממעיין זה ויצא לה ממעיין אחר. שחרבה לה מעיינה שרגילה (לשקות) [לשתות] ממנו דכיון שרגילה לשתות אי לא משקה לה עכשיו אית ליה פסידא יתירא, ואפי' הכי לא שרי ר' יהודה אלא ממעיין שיצא לה דלאו טירחא הוא, אבל מי גשמים ומי קילון דטירחא הוא לא שרי אפי' לבית השלחין, ועוד חזינא דקאמ' ר' יהודה לא יפנה מים כול' אלמ' דלא שרי ר' יהודה טירחא יתירא, אלא מתני' ר' יהודה היא. ר' אל(י)עזר לא שנא חרב מעיינה [ולא שנא לא חרב מעיינה] ממעיין שיצא לה בתחילה [לא]. דילמ' אתי לאינפולי.
<h2>דף ב:</h2>
אבל ממעיין שלא יצא בתחילה אפי' בית הבעל נמי. שרי ר' יהודה, ומתני' דקתני ממעיין שלא יצא בתחילה בית השלחין אין בית הבעל לא לאו ר' יהודה היא. אם כן מתני' אמאן תירמייה. לא כר' אליעזר בן יעקב כדאמרן, ולא כר' מאיר דשרי אפי' בית הבעל, ולא כר' אלעזר בן עזריה דאפי' בית השלחין לא שרי ממעיין שיצא בתחילה. אלא ר' יהודה ולא שנא כו'. ומתני' ר' יהודה היא. להודיעך כוחו דר' מאיר. דאפי' ממעיין שיצא בתחילה שרי אפי' לבית הבעל. מנכש. תולש עשבים רעים מתוך הטובים. משקה מים בזרעים. שזורק מים בעיקרי העשבים. משו' מאי מתרינן ביה. דמאי מלאכה קא חשבינן לה, דודאי קוצר לא חשבינן שאינו מתכוין ליטול העשבים אלא לתקן לעשבים טובים שבשדה. לרפויי. לרכך. משו' חורש אין משו' ז[ו]רע לא. אמאי לא מיחייב בתרויהו הא עביד תרויהו ואשכחינן במלאכה דמיחייב תרתי. זומר. (לשבת) [בשבת]. וצריך לעצים חייב. משו' קוצר, שהרי צריך לעצים, וחייב משו' נוטע דמשו' הזימור גדלי טפי. המחפה. שמכסה הזרעים בעפר. לוקה. משו' לא תזרע כלאים. אף המקיים. שרואה כלאים נטוע ואינו מבטלו. בשלמ' לדידי דאמרינן. דמנכש הוי משו' זורע, משו' הכי מנכש בכלאים לוקה, דהא אסירא זריעה בכלאים, דכת' לא תזרע. אמ' ליה. מנכש אינו לוקה אלא משו' מקיים. ת"ל לא תזרע כלאים. וגורעין ודורשין לא כלאים, לא יהא כלאים מכל מקום שחייב אתה לבטלו. בשלמ' מועד. משו' הכי שרי דלא אסיר בשום מלאכה אלא משו' טירחא. וכל מקום פסידא שרו רבנן. למיטרח בחולו של מועד במקום פסידא, כדפרישית לעיל [במתני']. בין מאן דאמ' משו' חורש. דפליגי רבה ורב יוסף לעיל ממשקה מים לזרע, דחד אמ' משו' חורש וחד אמ' משו' זורע. חרישה בשביעית מי שרי. הא נפקא מבחריש ובקציר תשבות, דאמ' אם אינו ענין לשבת שאינו צריך, שהרי כבר נאמ' כל מלאכה, תנהו עניין לשביעית. בשביעית בזמן הזה. דרבנן. ור' היא. דאמ' דהוי מדרבנ' ומילתא דפסידא שרו רבנן. זה דבר השמיטה. כת' בהשמטת כספים ואמאי כת' תרי זמני, השמיטה שמוט. בזמן שאין אתה משמט קרקע כו'. מכלל דאיכא זמן דלא משמט קרקע, ואי זה זה (זה) בזמן הזה. אפי' תימא רבנן. דפליגי עליה דר' ואמרי דשביעית בזמן הזה דאורי'. אבות. מלאכות. אסר רחמ'. בשביעית.
<h2>דף ג.</h2>
תולדות. כגון משקה זרעים (שלא היו) [שלאהין] לא אסר רחמ'. זימור. מחתך ענפים יבישין של גפן. עידור. שחופר תחת הגפנים לרפויי ארעא. כיסוח. בעשבים, שחותך הרעים מן הטובים, ולאו היינו ניכוש דמעקר העיקרים מן הקרקע, דלזה אין עוקרין אלא חותכין למעלה. מקרסמין. היינו זימור, אלא שקירסום שייך באילנות. מזרדין. מחתך ענפים יבישים ולחים לפי שיש לאילן ענפים יותר מדאי. (מספגין) [מפסגין]. סומכין האילן שהוא רענן יותר מדאי. מזבלין. מניחין זבל בעיקר האילן. מפרקין. אבנים שעל עיקרי האילן, ע"א נוטלין אבק מעל גבי האילן. מעשנין. עושין עשן תחת האילן כדי שינשרו התולעין שעליו. יקשקש. היינו עידור, אלא שעידור בגפנים וקישקוש בזיתים. עוגיות. חופר גומא תחת הגפן ליתן בו מים. זריעה בכלל היתה. ובשנה השביעית שבת שבתון וגו' [ויקרא כ"ה]. אף כל עבודה שהיא בשדה ובכרם. כגון כל הני פרטי, יצא קישקוש ועידור ומים בנקעים ועוגיות שאין בשניהם. יכול לא יקשקש תחת הזיתים ולא יעדר כו'. תיקשי הא אסר עידור לעיל, קא תריץ לקמ' [ד' ע"ב] בעוגיות הא בחדתי הא בעתיקי, והוא הדין לעידור. תריץ כל הני מדרבנן. אבל מדאורייתא לא הוי אלא זמירה בצירה הני אין מידי אחרינא לא. לסקל. להוציא האבנים מן הכרם. סתומי פילי. שמסתם בקעים שבאילן. שרי. דאית ביה משו' פסידא. אברויי אילני אסיר. דהוי משו' רווחא, והאי דשרי קישקוש היינו סתומי פילי והאי דאסיר היינו אברויי אילני. כל מקום שנ' כלל בעשה ופרט בלא תעשה. כגון הכא דכת' ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ כלל, שדך לא תזרע (פרט ו)כרמך לא תזמור [פרט] היינו לא תעשה. אין דנין אותו בכלל ופרט וכלל. (ע"א) [אע"ג] דכת' כלל בתריה שנת שבתון, כלומ' אין לו [דין] דשאר כלל ופרט שכותבין כולו בעשה או בלאו דאמ' כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט דמרבי כל מידי דדמי לפרט אלא דיינינן בכלל ופרט הואיל דנשתנה משאר כלל ופרט וכלל אמרי' אין בכלל אלא מה שבפרט הני אין מידי אחרינא לא. דכולי עלמ' לית להו דרבין כו'. מאן דאמ' לוקה שפיר, כדאמ'. אחר[נ]ייתא לא. להכי חורש אינו לוקה, ועוד אמ' ר' בעניין אחר כדי לקיים מה שכתו' בספר קא מיפלגי בדר' אבין דאמ' כל מקום שנ' כלל בעשה ופרט בלא תעשה אין דנין אותו בכלל ופרט, דנימא אין בכלל אלא מה שבפרט, אלא דנין אותו בכלל ופרט וכלל ודנין אותו כעין הפרט, והוא הדין היכא דכת' כלל בעשה ופרט בלא תעשה וכלל בעשה אין דנין אותו בכלל ופרט וכלל אלא בכלל ופרט, והכא גבי שביעית נמי כיון דיש בהן כלל בעשה ופרט בלא תעשה וכלל בעשה דכת' ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ בעשה, שדך לא תזרע פרט בלא תעשה, שנת שבתון יהיה לארץ חזר וכלל, הכא נמי הוה אמ' ר' (אמי) [אבין] אין דנין אותו בכלל ופרט וכלל אלא דנין אותו בכלל ופרט, מאן דאמ' לוקה לית ליה דרבין, דר' אבין לא חשיב ליה הכא גבי שביעית כלל ופרט אלא סבר דנין אותו בכלל ופרט וכלל ודנין כעין הפרט ואיתרבי ליה חרישה שהוא מ[עי]ן הפרט, ומאן דאמ' אינו לוקה אית ליה דרבין דאין דנין אותו בכלל ופרט וכלל אלא בכלל ופרט ואין בכלל אלא מה שבפרט ולא איתרבי ליה חרישה, לא דכולי עלמ' לית להו דרבין כלל. ואמ' לן ר' ע"א כתוב בספרים דאמ' רבין כל מקום שנ' כלל בעשה ופרט בלא תעשה, והכא לא חשיב (שבת) [שנת] שבתון יהיה חזר וכלל ואין דנין אותו בכלל ופרט דנימא אין בכלל אלא מה שבפרט, אלא הואיל ונשתנה משאר כלל ופרט דנין אותו בכלל ופרט וכלל, ואתה דן כעין הפרט, ומאן דאמ' חורש לוקה אית ליה דרבין דוודאי לא דיינינן ליה בכלל ופרט אלא בכלל ופרט וכלל [ואתה דן כעין הפרט ומרבי כל דדמי לפרט ומתרבי ליה חורש דדמי לפרט לשדך לא תזרע והואיל ואיתרבי מלאו להכי לוקה ומאן דאמ' חורש אינו לוקה לית ליה דר' אבין אלא סבר דנין אותו בכלל ופרט], הני אין מידי אחרינא לא, ולא איתרבי חורש אע"ג דדמי לכעין הפרט, לא דכולי עלמ' אית להו דרבין כו'.
<h2>דף ג:</h2>
כי אתא רב דימי. מארץ ישראל, אמ' שמעתי דאמ' בארץ ישראל, יכול ילקה על תוספת ושמעתי דנסיב לה תלמודא לפטורא ולא ידענא מאי תוספת אמרי. ר' אל(י)עזר אומ' חרישה. בשביעית, ולהכי קרי ליה תוספת דלא נפק עיקרו מן התורה אלא מכלל ופרט וכלל כדאמ' לעיל. ונסיב לה תלמודא לפטורא. ואמרי הכי, אם כן דהויא אסו' כל הני פרטי דפרי' בהדיא דאסירי בשביעית זימור ובצירה אמאי לא פריט נמי דחרישה אסור' אלא ש"מ חרישה מותרת. ימים שלפני ראש השנה. בשביעית שהיא תוספת על השביעית. דאתיא מבחריש ובקציר תשבות. כדאמ' לקמ' אם אינו עניין לשביעית שהרי כת' שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור תנהו ענין לששית הנכנסת לשביעית דבשישית נמי אסו'. כדבענן למימ' לקמ'. גמר שבת שבת משבת בראשית. כל זמן שיפה לפרי. כלומ' שחרישה יפה לפירות שגדלו בששית, דהיינו נמי קרוב לעצרת, אבל מכאן ואילך לא, הוי כמתקן פירות שביעית. שדה לבן. של תבואה. שתיכלה לחה. שכלין הגשמים של שנה ששית, דהיינו כל זמן שבני אדם חורשין ליטע מקשאות. נתת תורת כל אחד ואחד בידו. כלומ' נתת דברי' לשיעורין, שפעמ' שזה חורש קודם חבירו ליטע מקשאות. על שני פרקים. דפסח ועצרת. והתירום. עד ראש השנה. תקנתא דשמי והלל. דר' שמעון דאמ' עד לפסח עד לעצרת היינו אליבא דבית שמי ובית הלל. כך התנו. בית שמי ובית הלל בשעת תקנתן. חוורתן. מקום. י' נטיעות. המפוזרין בתוך בית סאה חורשין כל השדה כולה בשבילן ערב שביעית עד ראש השנה, דהואיל וילדות הן איכא פסידא יתירא לכך חורשין עד ראש השנה, אבל זקינה אין חורשין תחתיה עד ראש השנה, אלמ' הלכה למשה מסיני היא. ערבה. להקיף מזבח. כי גמירי היל'. דאין חורשין לזקינה עד ראש [ה]שנה, אבל חורשין עד ל' יום לפני ראש השנה, ואתו בתקנה דידהו והרחיקו עד הפסח ועד העצרת. יבא ויבטל. ורבן גמליאל דביטל לא ביטל אלא מפסח ועד עצרת עד ל' יום לפני ראש השנה.
<h2>דף ד.</h2>
שנכנס לשביעית. כל[ומר] שיש לו ליכנס לשביעית, שאסור לחרוש לפני ראש [ה]שנה. מה חריש רשות כו'. בכל מקום. קציר העומר. מותר לקצור העומר בשביעית. היל' למישר' ילדה. י' נטיעות. ממילא. שמעי' דזקינה אסור' לחרוש. אלא היל' לר' ישמעאל. דלא נפיק מקרא דהוא דריש ליה לקרא לדרשא אחרינא להוציא קציר. דאורייתא בטלו. כלומ' אשכחן (סמן) [סמך] מן התורה להכי בטלו. מאן דאמ' היל'. דלפני ראש [ה]שנה אסור. אתא גזיר' שוה עקר' להילכ'. כלומ' משו' גזי' שוה דאינהו גמרי מנפשיהו שבת שבתון בטלו, הא אין אדם דן גזירה שוה מעצמו. כי גמירי היל' בזמן שבית המקדש קיים. וכי שרו רבן גמליאל ובית דינו בזמן שאין בית המקדש קיים.
פיס' מי גשמים. חפירה מליאה גשמים. מי קילון. גומא עמוקה הרבה שיש בה מים ואינה מליאה וטריחא מילתא למידלי מינה. גזיר' מי גשמים. דילמ' אתי למיעבד ממי קילון. מי גשמים נמי לידי מי קילון אתו. כלומ' כי מדלי מינה, דלא הויא מליאה, נעשית ממילא מי קילון שאינו מלא וטריחא מילת'. נהרות המושכין מן האגמים. השתא משמע לן מי (גשמים) [אגמים] עבידי דפסקי. מותר להשקות מהן בחולו של מועד. ולא גזרי' דילמ' פסקי מי אגמים ואזל וטרח ומיתי מנהר אחר. ר' אלעא דאמ' גזי' מי גשמים אטו מי קילון לית ליה דר' זירא דלא גזר. מיתיבי אבל לא ממי קילון. דיל' פסקי וטרח להוציא מן העמוק הכא נמי ניחוש דיל' פסקי מי גשמים. אמ' ליה כמיא דלא פסקי דמו. וליכא למיחש. פסיקות ובריכות. חדא מילת' היא. אם היתה אמת המים עוברת ביניהן. בין הבריכות הללו. מותר. להשקות ממי גשמים, דאי פסקי מי גשמי' משקה מאמת המים. והוא שרובה של אותה שדה שותה מאותה אמת המים. כלומ' שיכול להשקות רוב השדה בפעם אחת מאותה אמת המים, אבל אם אינו יכול להשקות בפעם אחת מאותה אמת המים, אינו משקה מפסיקו' ובריכות דילמ' פסקי ואזלי. תשתי לתרי תלתא זימני. מההוא אמת המים ולא טרח ומייתי מאמת המים אחרינא. בריכה שנטפה משדה בית השלחין זו מותר להשקות ממנה בית השלחין אחר. וזהו פירושו בית השלחין אחד היה גבוה והיה מעיין אחד בצידו ומצד אחר היה בית השלחין אחר נמוך ובין אילו בית השלחין היתה בריכה קטנה בצד בית השלחין (נמלך) [נמוך] וכשמשקין בית השלחין הגבוה מן המעיין נוטף טיפין מבית השלחין הגבוה לתוך הבריכה הנמוכה ומותר להשקות אותו בית השלחין נמוך מאותה בריכה אע"ג דבריכה עביד' דפסק', הואיל ומטפטף בית השלחין הגבוה בו מים שבאין לו מן המעיין. והא עבידא דפסקא. הבריכה שמביא ממנה. ועדיין היא מטפטפת. המים נוטפין מבית השלחי' הגבוה לתוך הבריכה, דודאי לא פסקא. אמ' אביי והוא שלא פסק מעיין. המיטפטף מבית השלחין לבריכה, אז מותר להשקות (מבית) [מן] הבריכה לבית השלחין נמוך, אבל אם פסק המעיין אע"ג דעדיין היא מיטפטפת מבית השלחין גבוה לבריכה, אין משקין מן הבריכה לבית השלחין נמוך, דאזיל טרח ומייתי ממעיין אחר. לא ידלה מן התחתונה וישקה לעליונה. דאיכא טירחא יתירא. מדלין לירקות. משמ' שהוא דולה מים ומשקה לירקות כדי לאוכלן במועד.
<h2>דף ד:</h2>
שלופי. תולש מן הירקות כדי לאכול, אם בשביל לייפותן אותן הנשארים. המידל בגפנים. תולש כשישנן יחד יותר מדאי. בשל עניים. בפיאה. בנכי. גומות הגפנים ונותן בהן מים. בדידין. גומות. הא בחדתי. שמעולם לא היו עוגיות שם, אסור לעשות' בחולו של מועד, דאיכא טירחא יתירה, אבל בעתיקי שכבר היו שם עוגיות ונסתתמו מותר לחזור ולחופרן בחולו של מועד.
פיס' אין עושין את האמה בתחילה. אין יכול לחפור אמת המים בת ו' טפחי' במועד משו' דהוי טירחא יתירא. משו' דנראה כעודר. שהרי חופר. שמכשיר אגפיה לזריעה. דעביד לה ארעא רכיכא, שכשחופר באמה ומשליך עפר האמה על שפת האמה מתקן אגפיה לזריעה. דקאתו מיא בתריה. דכי חפר באמה אתו לאלתר מים בהדי חפירה. מאן דאמ' מפני שמכשיר אגפיה לזריעה איכא. אע"ג דאתי מיא בתריה, (דכי חפר באמה אתי לאלתר), דהא שדי ארעא אאגפי אמה. ומאן דאמ' מפני שנראה כעודר ליכא. דהא אתו מיא בתריה, ובעודר בעלמא ליכא מיא הילכ' לא דמי לעידור. אלא. לעולם דלא אתו מיא בתריה, ואיכא ביניהו דשקיל ושדי אבראי, חופר באמה ומשליך העפר רחוק מאגפי האמה, דלא מכשר אגפיה לזריעה. מאן דאמ' מפני שנראה כעודר איכא. דהא חפיר ולא אתו מיא בתריה. בדוכתיה מנח ליה. דלא שדי ארע' לברא, דלא עביד אלא מרכך ארע', אבל הכא שדי אבראי לכך לא דמי לעודר. אמימר מתני. הא דאמ' ר' אלעז' אין עושין את האמה בשביעית מפני שנראה כעודר. עושה אדם את זבלו אוצר. שמכניס כל זבלו בשביעית בשדה ולא אמרי' דנראה כמזבל שדהו בשביעית. עד שיעמיק ג' טפח'. ויכניס הזבל לשם דמוכחא מילת' דלא עביד לזבל שדהו. היה לו דבר מועט. זבל מועט באותה שדה קודם שביעי' מוסיף עליו זבל בשביעית ואין צריך להעמיק. ר' אלעזר אוסר. אפי' אם היה שם מעט זבל קודם שביעית להוסיף עליו בשביעית. עד שיעמיק ג'. או עד שיתן הזבל על סלע שבשדה, דתו אינו נראה כמזבל, הכא דשרי ר' אלעזר לחפור ולהעמיק בשביעית ולא חייש לשנראה כעודר. כגון שהעמיק קודם לכן. כלומ' הא דקאמ' ר' אלעזר עד שיעמיק בשביעית לא אמ' אלא שהוא עמוק קודם שביעית. זבלו מוכיח עליו. כלומ' אע"ג דמעמיק בשביעית, אינו נראה כעודר שהרי זבלו שמניח לשם מוכיח עליו דלא עביד משו' עודר. שאם היתה עמוקה טפח. כלומ' שבתחילה היתה שם אמת המים בת ו' טפחי' ונסתמה עד טפח. מעמידה על ו' טפחי'. כלומ' חוזר ומעמיק אותן ה' טפח' שנסתמה. חצי טפח על שלשה. אם היתה בתחילה אמה בת ג' טפח' ונסתמה עד חצי טפח ודאי אינו חוזר וחופר אותן ב' טפח' ומחצה, אע"ג דהוי דומיא דהיתה עמוקה טפח מעמידה על ו' טפח'. כיון דמעיקר' לא (עקרי) [עברי] מיא שפיר. כלומ' ודאי באמה בת ג' טפח' לא עברי בה מיא שפיר לא עכשיו ולא קודם לכן והוי טירחא דלא צריך. טפחיים על י"ב טפח'. שבתחילה היתה של י"ב טפח' ונסתמ' עד ב' טפח' אסור להעמיק עוד י' טפח' על אותן ב' ראשונים, משו' דהוי טירח' יתירא, שמעמיק כל כך (ו)להגביה קרקעית הגומא למעלה מה' טפח'. טפחיים על ז' טפח'. שאם היתה אמה בת ז' ונסתמה עד ב' טפח'. מהו. להעמיק אותן ה' טפח' שנשתיירו. הכא חמשה מעמיק. היתה עמוקה טפח מעמידה על ו' [ולא] (ו)הוי טירחא יתירא להעמיק כל כך בקרקע. והכא. נמי לא מעמיק במועד אלא ה' טפח'. כיון דאיכא טפח יתירא. דלא צריך דהא בו' טפח' סגי. איכא טירחא יתירא. ששוחה עצמו יותר מדאי. לשחופי נהרא. לעקור ענפי האילנות הגדילין בנהר. למיכרא נהרא טמימא. לפנות מקום מעיין שנסתם. לאקדוחי נהרא. לפנות שירטון [גליון. פי' חול ורפש וטיט שהנהר גורש נקרא שרטון, בסו' פרק במה בהמה (שבת נ"ו, ב') פר"ש כן]. לימט"ו בלע' שבאמצע הנהר. בורצין. שם נהר.
<h2>דף ה.</h2>
קילקולי המים. אבנים שנפלו לבור. חוטטין. נפלו צרורות בקרקעית הבור מעלה אותן במועד. אבל לא חוטטי' אותן. אי אמרת בשלמ' האי דקתני בבריי' חוטטין משמ' של יחיד היינו בשיחיד צריך לו, איכא לאוקמי הא דקתני האי בריית' אבל לא חוטטין בשאין יחיד צריך לו, אלא אי אוקמ' לההיא חוטטין בשאין צריך לו, אם כן הא דקתני ולא חוטטין במאי מוקמ' לה. אלא מאי בשיחיד צריך לו. כלומ' במאי מוקמ' לה האי דקתני חוטטין בשרבים צריכין להם והתניא כו' של רבים חופרין אותן. אלא קשיא קמייתא. דקתני אין חופרין בורות של רבים בשרבים צריכין להם, קשיא להאי בריית' דקתני הכא בשל רבים חופרין אותן. תריץ הכי. ואין צריך לומ' של רבים דאפי' חפירה מותר, ולא קשיא לר' יוחנן דאמ' לא שנו כו'. מתני' נמי דיקא. דבשרבים צריכין לו בחפירה נמי מותר. לקוץ את הדרכים. לפנות הקוצים שבדרכים. מרגילין. להיות נובע בו אמת המים כדי שיהא בו מ' סאה. כל דמים שנשפכו שם. כגון בקוצים של דרכין. הא. דאמ' לאייתויי נמי קאמ' בהדיא, [ד]קתני מתני' [מתקנין] כו', אלא ודאי הא דקתני ועושין כל צורכי רבים לאייתויי חפירה אתי.
פיס' מציינין על הקברות. שעושין עליהן סימן כדי שלא ילכו אוכלי טהרות לשם. טומאה קוראה לו פרוש. כלומ' עשה סימ' על הטומאה כדי שיהא מרגיש ופורש. והזרתם. מתרגמ' ותפרשון. עשו משמרת למשמרתי. כלומ' עשו משמרת לאוכלי תרומה דכת' בה [במדבר י"ח] משמרת תרומותיי שלא יהו מטמאין אותה. לפני עור לא תתן מכשול. כלומ' עשו דבר לטומאה שלא יהו נכשלין בה נושאי תרומות וטהרות. ושם דרך. כלומ' שעושה סימ' באי זו דרך ילכו. אראנו בישע אלהים. השם אורחותיו המחשב הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסידה, השם משמ' כמו שמין. בשבתא דרגלא לא הוה מקשי ליה. משו' דאתו כולי עלמ' לפירקא, ואי הוה מקשי ליה ולא ידע לפרוקי הוה מיכסיף.
<h2>דף ה:</h2>
קרי עליה ושם דרך. שמחשב אי זה זמן להקשו' ואי זה זמן אין להקשות. אבל מציינין על השזרה. אע"פ שאינה רוב עצמות מטמאה באהל. רוב בניינו. כגון עצמות גדולות של קולית אע"פ שאינו רוב מניינו. רוב מניינו. רוב העצמות אע"פ שאינו רוב בניינו. אין מציינין על הוודאות. הואיל וברור לכולי עלמ' דאית ביה טומאה ודאית לא מטלטלי באותו מקום טהרות. אין מעמידין ציון במקום טומאה. כלומ' על הטומאה ממש שאם יש טומאה ממש תחת הציון אין אדם מרגיש עד שבא עד הציון פתאום ויטמאו הטהרות, שהרי טומא' תחת הציון, אלא עושין הציון סמוך לטומאה ברחוק כל שהו וכשאדם בא עד הציון מרגיש מן הטומאה ואינו הולך עליה. אין מרחיקין ציון ממקו' טומאה. הרבה. שלא להפסיד ארץ ישראל. שכשרואה הסימ' פורש מיד ונמצא מחזיק ארץ ישראל בטומאה שלא לצורך. וכזית מן המת אינו מטמא באהל. דקתני אין מציינין על כזית מן המת ולא על דבר שאינו מטמא באהל. אמ' רב פפא. לעולם כזית מטמא באהל, והאי דקתני אין מציינין בכזית מצומצם עסיקי', דמיחסר חסר בקרקע, ולהכי אין מציינין, דמוטב ישרפו עליו תרומ' וטהרות בשעה אחת, שכל העובר על אותו כזית שנקבר בו מחדש שורפין טהרותיהן דעדיין לא חסר, ולא ישרפו עליו לעולם, שאם מציינין אותו שורפין עליו כל תרומ' שעוברת על אותו ציון לעולם שלא לצורך, שהרי חסר, וכשאינן מציינין אין שורפין עליו אלא עכשיו מחדש שלא חסר. אילן המיסך על הארץ. וטומאה תחת נוף אחד ואין ידוע תחת אי זה נוף, עושה ציון. בית הפרס. חצי מענה תלם אחד של ק' אמה. מנפח אדם. לעושי פסח. בית הפרס והולך לו. ואי מטמ' באהל היכי אזיל עליה. בשדה שאבד בה קבר. קתני דמציינין דמטמ' באהל, אבל בשעה שנחרש בה אין צריך לציין דלא מיטמ' באהל דיל' המחרישה סלקיה לטומ'. ג' בית הפרס הן. שאין הולכין בו אוכלי תרומ'. שמפטירין בה את המיתים. כשמביאי' מתים ממקום למקום לקבור כשמגיעין לשדה הסמוכה לעיר נפטרין אילו שהביאו' ממקומן והולכין להן ובאין אנשי המקום ומקבלין אותו ורוחצין אותו שם וקוברין אותו. וטעמ' מאי. חיישי' בה משו' טומאה. משו' יאוש בעלים. פעמ' מביאין אותו ממקום רחוק ונדלדל בו אבר ונפל שם ונתייאשו אילו ואילו והניחוהו שם. ושדה שנחרש בה קבר לא בעיא ציון. דמתרץ הא דקתני מנפח אדם בית הפרס כשנחרש בה קבר. יש בה אילנות בידוע שנחרש. השדה לצורך האילנות ויכול להלך בה שאינה מטמאה באהל, אלמ' מדקתני מצא שדה מצויינת דמציינין בית הפרס שנחרש. אין בה אילנות בידוע שאבד בה קבר. ולא נחרש ומטמ' באהל. ר' יהודה אומ'. לא הוי בחזקת שנחרש עד שיהא זקן או תלמיד שידע שנחרש. אמ' רב פפא. לעולם בית הפרס שנחרש לא בעי ציון, והא דקתני בידוע שנחרש בה קבר בשדה שאבד בה קבר וציינוה לאלתר. יש בה אילנות בידוע שנחרש. לאחר שציינוה, ולעולם בית הפרס שנחרש לא בעי ציון. אין בה אילנות בידוע שאבד בה קבר. ולא נחרש. וליחוש דיל' אילנות גואי וטומאה אבראי. ולא נחרש במקום טומ' מבחוץ לאילנות אלא בין האילנות והוי שדה שאבד בה קבר ולא נחרש, אמאי קאמ' בידוע שנחרש בה קבר. בעומדין על הגבולין. של רשות הרבים, דודאי ליכא טומאה אבראי, דלא קברי אינשי ברשו' הרבי', אלא בין האילנות הויא טומאה ונחרש בשביל האילנות.
<h2>דף ו.</h2>
ודיל' טומ' מגוואי. ולא בין האילנות ולא נחרש במקום טומאה. במסובכין. שאין עומדין בשורה אחת סביב הגבולין אלא מעורבבין בכל השדה דודאי נחרשה כל השדה בשביל האילנות. הא אמרן דאין מרחיקין ציון ממקום טומאה. וכיון שסמוך לאילנות הציון ודאי טומ' נמי בין האילנות היא ונחרש בשבילם. כל מילי דמתא עליה רמיא. אם תלמיד בקי הוא. מצא אבן אחת מצויינ'. בסיד. תחתיה טמא. כלומ' סמוך לאבן. שתים. (מרחיקין) [מרוחקין]. אם יש סיד ביניה' (נמי) [ביניהן] טמא. דאמרי' האי סיד משו' ציון הוא. ואע"ג דאיכא [חרס. כלומר דאיכא] צרורות מונחין על הסיד שביניהן, ביניהן טמא, בתמיה'. שתים. ויש סיד ביניהן. אם יש חרס ביניהן. מונח על הסיד שביניהן. ביניהן טהור. דאמ' חרס זרק על גבי האבן וקיפל מן הסיד שעל האבן ונפל הסיד והחרס ביניהן, ומשו' הכי ביניהן טהור דנראה שהיה מן הסיד שעל האבנים ולא משו' ציון. אמ' רב פפא. הא דקתני אם יש חרס ביניהן טהור כשהסיד שעל האבני' שפוך על ראשיהן של אבנים ומרודה מיכן ומיכן, שנתפזר הסיד כלפי צידי האבנים ביניהן. אי איכא חרס ביניהן. על הסיד, אמרי' כיון דסיד שעל האבנים מרודה נראה דמחמת חרס שזרק על האבנים נתקפל הסיד שעל האבנים ונפל ביניהן. ולא מיחזי משו' ציון וטהור. ואי לא. דלא הוי מרודה הסיד שעל האבנים ויש סיד ביניהן [ביניהן] טמא, ואע"ג דאיכא חרס על הסיד, דאמ' מחמת ציון הוא ולא מחמת חרס שעל קיפול הסיד שעל האבנים, דאם איתה דמקופל הוי מרודה, והאי דקתני אם יש סיד ביניהן טמא, דמשמ' דאע"ג דאיכא חרס על הסיד, שאינו מרודה הסיד שעל האבנים. ע"א אמ' לן ר' אע"ג דאיכ' חורש, כלומ' ביניהן טמא אע"ג דאיכ' חרישה בין ב' האבנים תחת הסיד שביניהן. אם יש חורש ביניהן ביניהן טהור, דאמ' דאגב חרישה נגעה המחרישה לסיד שעל האבנים, ואיקפל ונפל ביניהן ולא הוי משו' ציון. אמ' רב פפא, הא דקתני אם יש חורש ביניהן ביניהן טהור כשהסיד של אבנים שפוך ומרודה ונראה דודאי נגעה המחרישה על הסיד וקיפלה לסיד והפילו לביניהן ולא הוי משו' ציון. ואם לאו, דלא הוי שפוך ומרודה ביניהן טמא, ולא אמרי' נקפל הסיד שעל האבנים ונפל ביניהן, אלא מחמת ציון הוא וטמא, והא דתני אם יש סיד ביניהן טמא, דמשמ' אע"ג דאיכא חורש ביניהן, כשאין שפוך ומרודה הסיד שעל האבנים. אין מרחיקין ציון ממקום טומאה. ולהכי ציין מצרניו דהא כל השדה טמיאה, ובציון מצר אחד לא סגי לכולה, דאין מרחיקין ציון ממקום הטומאה.
פיס' ויוצאין בית דין ואכלאים בחולו של מועד נפקי ורמינהי כו'. והאי דלא פריך נמי משאר מתני' דקתני ומתקנין את הדרכים והרחובות בחולו של מועד והכא קתני בט"ו באדר, תירץ ר' משו' הכי לא פריך אהני דתני מתני' ומתקנין את הדרכים וכו' בחולו של מועד והכא תני בט"ו באדר, הא לאו פירכא היא דבדין הוא דמתקן להו תרי זימני, דכי מתקן להו בט"ו באדר אתו גשמ' ומקלקלי להו והדרי ומתקני להו בחולו של מועד, אבל אכלאים כיון דעקרי להו לגמרי בט"ו באדר למה לי למיפק תו בחולו של מועד. כאן בבכיר כאן באפ[י]ל. על הבכירות יוצאין בט"ו באדר, על האפילות בחולו של מועד דפסח. בזרעים. על התבואה יוצאין בט"ו באדר שקודמין לירקות. לא שנו. דאין יוצאין עליהן קודם אדר וקודם חולו של מועד. משו' שכר פעולה דמוזלי גבן. כלומ' שיכול לשכור פועלין בזול לפי שאין עוסקי' במלאכה בחולו של מועד. ש"מ. מדעסקי' לשכור פועלין בזול. כי יהבי להו שכירות. לפועלין דעקרי לכלאים. דאי ס"ד מדידהו. מדבעל הבית יהבי להו אמאי יוצאין בחולו של מועד משו' שכר פעולה, ליבטלו בכל זמן ואע"ג דליכא שכר פעולה בזול, וכל מה דבעי ליתיב להו, אלא מתרומת הלשכה יהבי' להו וכל מה דמצינן לצמצם מעות הקדש עבדי'. ועד כמה. הוי כלאים דחייב לבטלו.
<h2>דף ו:</h2>
שמנכשין שדותיה'. שלוחי בית דין משלהן, דכשנוטלין הכלאים מאליו מתנכש.
פיס' מושכין המים מאילן לאילן. דהוי השד' בית השלחין ואיכא פסיד' יתירא. אבל לא ישקה את כל השדה. שדה בית הבעל. זרעים שלא שתו לפני המועד. שלא היו מלומדין לשתו' תמיד לפני המועד. לא ישקם במועד. דהואיל ולא השקם לפני המועד לא הוי פסידא אי לא משקה להו במועד. וחכמ' מתירין בזה ובזה. להשקות את כל השדה ולהשקות במועד זרעים שלא שתו לפני המועד, והיינו ר' מאיר דאמ' לעיל [ב' ע"א] משקין אפי' שדה בית הבעל. אמ' רב הונא. הא דאמ' ר' אליעזר אבל לא ישקה את כל השדה כולה אבל אם היתה שדה מטוננת לחה ויב(י)שה מותר להשקותה במועד, אע"ג דהוי שדה בית הבעל, כיון דהויא לחה עד השתא אי לא משקה לה הויא פסידא יתירא. שדה גריד. יבישה מעולם שאין צריך להשקותה. בזה ובזה. בשדה גריד ובזרעים שלא שתו לפני המועד. תרביצא. גינה. שרי לתרבוצי. לזלף מים עליה אע"ג דליכא פסידא. אפלא לשוויה חרפא. דליכא פסידא, ואפי' הכי מותר להשקותה ולהשביחה הכי נמי בגינה. מרביצין שדה לבן. בית הבעל. הא. דקתני אבל לא ישקם במועד, היינו ר' אליעזר דאמ' אבל לא ישקה את השדה כולה. והאי דקתני בין במועד בין בשביעית היינו חכמ' דמתירין להשקות אפי' כל השדה. כדי שיצאו בשביעית. אבל לא ישקם בשביעית כדי שיצאו בשביעית.
פיס' צדין את האישות. בשדה האילן במועד, מפני שמפסידין בו. כדרכו. ואין צריך לשנות הצידה. ובשביעית. אע"ג דמתקן שדה. בשדה אילן. צד כדרכו, מפני שהפסד מרובה הוא. ובשדה הלבן שלא כדרכו. משו' דלא מפסדי כולי האי בשדה לבן. בריה שאין לה עינים. וחופר בקרקע. מאי קראה. דאישות בריה שאין לה עינים היא. דכת' כמו שבלול תמס יהלוך נפל אשת בל חזו שמש. תמס כשיוצא חוץ מנרתיקו רירות נופלות ממנו עד שנימוח ומת, תמס כמו ונמס. נפל אשת. כלומ' כך אישות נופלות פתאום ומתים דלא חזו שמש. וחונקים זה את זה. מפני שמריחין העפר ואין מכירין באותו עפר. והוא דקאי בתרי עברי נהרא. דאיכא הפסק מים בין הני תרי חורי נמלים ואין מכירין הני בעפרא דהני. גשרא. גשר רחב. גמלא. שאין בו גשר אלא מנסר אחד. מצרא. קטן מגמלא, ואין יכולין לילך עליו אלא כשקושרין חבל אחד מב' עברי הנהר בשתי יתידות ואוחזין בו והולכין על אותו גשר צר, אבל איכא חד מהני מכירין הני בחורין דהני.
<h2>דף ז.</h2>
ועד כמה. מרוחקין הני תרי חורי נמלים דאי איכא נהרא ביניהו וליכא גשרא דאין מכירין הני בעפרא דהני. עד פרסא. אבל ליכא פרסא ביניהו אע"ג דאיכא נהרא וליכא מעבר מכירין הני בחורין דהני. נועץ שפוד. במקום שהוא מצוי ומרדה את האדמה וממעך אותו.
פיס' ומקרין את הפירצה. שאם נפלה מקצתה חוזר ומתקנה במועד. ובשביעית בונה כדרכו. מתחילה אע"ג דמיחזי דעביד נטירותא לפירי. הוצא. ענפי דקל. דפנא. ביי"ר בלע', וקא עביד גדר מדפנא ומגדל אותה מהוצי דקל. צר בצרור. מניח האבנים זו על זו. אמ' רב חסד' לא שנו. דמקרין אבל אינו בונה כדרכו. בכותל גינה. דליכא פסידא אי עיילי בה אינשי. אבל בכותל חצר בונה כדרכו. דאיכא פסידא יתירא אי עיילי בה גנבי וגנבי ממוניה. גוהה. שוחה ונטוי. סותר ובונה כדרכו. דהיינו כותל חצר, מסייע ליה לרב חסדא. מפני הסכנה. שלא תפול על עוברי רשות הרבים. שלא מפני הסכנה לא. קשיא לרב חסדא דאמ' חצר בונה כדרכו אע"ג דליכא סכנה. תריץ. לא קשיא לרב חסדא, דהא דתני במקום סכנה היינו דסתר לה ברצון ובני לה שפיר. הכא. דקאמ' רב חסדא שלא במקום סכנה בונה כדרכו שהוא סותרה קודם לכן, אבל אינו סותרה במועד. התם. במקום סכנה לסתור משום דאיכא סכנה, ולא ליבני דבבניין ליכא סכנה. אם כן. דאינו בונה. מימנע ולא סתר. והוי סכנה. מתני' נמי דיקא. כרב חסדא דגינה אינו בונה כדרכו במועד. אלא לאו דגינה. ובשביעית בונה כדרכו אבל במועד אינו בונה כדרכו.
פיס' רואין את הנגעים להקל. כלומ' רואה הכהן נגע צרעת במועד להקל לטהר. אבל לא להחמ'. שאם רואה הכהן שהוא טמא אינו אומ' כלום, שאם מטמאו נמצא מצערו במועד ורחמ' אמ' [דברים ט"ז] ושמחת בחגך. שאם נזקקת לו להקל אתה נזקק לו להחמיר. כלומ' מאחר שרואהו הכהן על כורחו נזקק לו להחמיר שאם הוא טמא יאמר לו שהוא טמא. אמ' ר' נראין דברי ר' מאיר במוסגר. דרואין, ודברי ר' יוסי במוחלט. בהסגר ראשון כו'. שאם מטהר לו משמחו ואי לא מטהר ליה לא מטמא ליה יותר מעיקרא אלא מסגר ליה פעם שנייה.
<h2>דף ז:</h2>
בהסגר שיני. דאי מטמא ליה מחליט ליה בטומאה חמורה ומצערו. ר' מאיר. דאמ' רואין להקל לטהר אבל לא לטמא. סבר בכהן תלא רחמ'. דאי מטמא ליה הוי טמא, ואי לא בעי לטמוייה לא הוי טמא, להכי חזי ליה להקל אבל לא להחמיר, דאי חזי דהוי טמא לא לימ' ליה כלום ולא הוי טמא. ר' יוסי. דאמ' לא להקל ולא להחמיר. סבר לטהרו או לטמאו כת'. דאי חזי ליה דהוי טמא לא מצי למישתק, ודילמ' הוי טמא ונמצא מצערו במועד. והתניא איפכא. נראין דברי ר' מאיר במוחלט ודברי ר' יוסי במוסגר. מר סבר צוותא דאשתו עדיף ליה. הא[י] תנא דאמ' אמ' ר' נראין דברי ר' מאיר במוסגר ודברי ר' יוסי במוחלט סבר צוותא דאשתו עדיף ליה, להכי חזי ליה במועד בהסגר שיני, דאי מטהרו משמחו, ואפי' אם מטמאו ומחליט ליה ומשדר ליה מחוץ לג' מחנות ולית ליה צוותא דאינשי דעלמ', אפי' הכי לית ליה צערא דהא אית ליה צוותא דאשתו, וכיון דמותר באשתו להזדוג עמה בימי חלוטו שמח, ודברי ר' יוסי במוחלט דאפי' מטהרו מצער ליה, דאע"ג דשרי ליה למיעל למחנה ישראל אית ליה צערא דלית ליה צוותא דאשתו, דכיון דמטהר ליה מחלוטו מיבעי ליה למימני ז' ימי ספירה, ובימי ספירו אסור בתשמיש המטה דכת' וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים אהלו זו אשתו דכת' שובו לכם לאהליכם. ומר סבר צוותא דעלמ' עדיף ליה. האי תנא דאמ' אמ' ר' נראין דברי ר' מאיר במוחלט ודברי ר' יוסי במוסגר סבר צוותא דעלמ' עדיף ליה, ולהכי חזי ליה בימי חלוטו, דאי מטמא ליה לא מטמא ליה יותר מעיקרא, ואי מטהר ליה שרי ליה ליכנס למחנה ישר' ואית ליה צוותא דעלמ' ומשמחו, אע"ג דאסיר בתשמיש המיטה, ודברי ר' יוסי במוסגר דלא חזי ליה, דדילמ' מטמא ליה ומשדר ליה חוץ לג' מחנות דלית ליה צוותא דעלמ' ומצער ליה. ימי ספירו. אסור בתשמיש המיטה, ולא ימי חלוטו. יותם לא היה לו לעוזיהו אלא בימי חלוטו. כלומ' לא נולד לו יותם לעוזיהו אלא בימי חלוטו, שהיה מצורע ולא נזקק לאשתו בימי ספירו אלא בימי חלוטו. אף אני כך אמרתי. דמצורע אסור בתשמיש המיטה בימי ספירו ומותר בימי חלוטו. (ו)ר' יוסי סבר גלי רחמ' בימי ספירו והוא הדין לחלוטו. דבימי ספירו כת' וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים. ור' סבר מאי דגלי גלי. להכי אמ' ימי ספירו ולא ימי חלוטו. למימרא דבכהן תליא מילתא. פריך בין לר' מאיר בין לר' יוסי, דר' מאיר אמ' אי טהור הוא אומ' לו בהדיא ואי טמא הוא שתיק, ור' יוסי סבר אין רואין כלל דסבר אי לא הוה חזי ליה לא הוי טמא. נותנין לו ימי המשתה. דלא חזי ליה דאי חזי ליה דילמ' מטמא ליה. ולכסותו. אם נראה נגע בכסותו. אם ממתינין לו לדבר הרשות. והכי קאמ' הרי ממתינין לו שאין מטמאין בבית עד שיפנה כל הכלים שבבית, וילפי' מינה דבטומא' דגופיה ממתינין לו לדבר הרשות, דומיא דהכא והכי קאמ' כיון דאשכחן דבטומאה דגופיה ממתינין לו לדבר הרשות, כל שכן שממתינין לו לדבר מצוה, כגון חתן וברגל. משמעות דורשין. מר דריש מהאי קרא ומר דריש מהאי קרא. דבר הרשות איכא בינייהו. ר' יהודה דמפיק ליה מוביום הראות בו מיכן אמרו חתן ורגל דהיינו מצוה ממתינין לו, אבל לדבר הרשות אין ממתינין לו בטומאה דגופי', [ורבי סבר דבדבר רשות נמי ממתינין לו לטומאה דגופי'] כדאמ' לעיל דר' יליף טומאה דגופיה מטומאה דביתו ור' יהודה לא יליף טומאה דגופיה מטומאה דלאו דגופיה להמתין לו לדבר הרשות, דסבר מהתם מטומאה דביתו לא ילפי', דהוי חידוש ומחידוש לא ילפי' דכל היכא דאיכא חידוש אין בו אלא חידושו דהא פשוטי כלי עץ לא מקבלי טומאה.
<h2>דף ח.</h2>
ור' אצטריך. אע"ג דילפי' טומאה דגופיה מטומאה דלאו דגופיה לדבר הרשות מוצוה הכהן אצטריך וביום הראות. אבל טומאה דגופיה אימא לא. קמ"ל וביום הראות בו דהיינו טומאה דגופיה דממתינין לו לדבר מצוה הואיל ואשכחן דממתינין לו לטומאה דגופיה מיהא לדבר מצוה אית ליה נמי כח למילף מוצוה הכהן דממתינין לו לטומאה דגופיה לדבר הרשות אע"ג דחידוש הוא. כוליה קרא יתירא. כלומ' כולה תיבה דוביום קרא יתירא. מראה עיני הכהן. משמ' ביום שיוכל לראות. לו ולא לאורו. שאין צריך לאור הנר, דהיינו (ו)ביום, ובההיא שעתא נמי ובא הכהן דאין רואין אלא ביום. קמ"ל. וביום הראות בו, דהיינו טומאה דגופיה.
פיס' מלקט אדם עצמות אביו ואמו. ומוליכן למקום אחר לקוברן בקברות אבותן. מפני ששמחה היא לו. שקוברן בקברות אבותן ולא יצטער במועד. ר' יוסי אומ'. לא ילקט מפני שאבל הוא לו. הרי הוא מתאבל עליהן. וקשיא לר' מאיר דאמ' מפני ששמחה היא לו. אפי' צרורין לו בסדינו. שאינו מלקטן ואינו רואה אותן הרי זה מתאבל עליה' כל זמן שלא נקברו. מפני ששמחת הרגל עליו. כלומ' עסוק הוא הרבה בשמחת המועד ואינו מצטער בליקוט עצמות אביו ואמו. יבכון עימיה. אפי' הכי אסור לומ' במועד, והיינו לא יעורר על מתו. אמ' רב נחמן מעשה כו'. כלומ' שהיו לו מעות מזומנין להוצאה לעלות לרגל ונתנתן אשתו לספדן ונמנע מלעלות לרגל.
<h2>דף ח:</h2>
לפי שאין המת משתכח מן הלב ל' יום. ומאחר דאינו משתכח מלבו ל' יום אם מספידו פחות מל' יום לפני הרגל אתי למיספד ברגל שעדיין לא שכחו. דעביד בחנם. מאן דאמ' משו' מעות שזימן לרגל כיון שספדן עביד ליה חנם שפיר דמי, ומאן דאמ' לפי שאין המת משתכח מן הלב ל' יום, בחנם נמי אסור.
פיס' אין חופרין כוכין כו' גיהה ובר גיהה. [נברכת גיהה] בריכה גדולה שעושין בחצר שיכנסו שם כל השופכין, נקיע בר גיהא, בריכה קטנה עושין סמוך לגדולה כדי שיכנסו המים היוצאין מן הגדולה לקטנה וכשהיא מליאה נכנסין לקטנה. וארון עם המת בחצר. כלומ' כשהמת בחצר שפיר דמי, דמוכחא מילתא דלצורך המת עבדי ומצו למיעבד הארון באותה חצר ולתקן הנסרין יש עמו נסרין מתוקנין מערב יום טוב.
פיס' שאין מערבין שמחה בשמחה. כלומ' בענן דלישמח בשמחת המועד לחודה. מפני הטורח. דטרח לצורך נישואין וטרחא במועד אסיר. משו' ביטול פריה ורבייה. דאי שרו נישואין ביום טוב אין אדם נושא אשה כל השנה אלא ממתין עד יום טוב שיהא עושה סעודה אחת לנישואין ולמועד.
<h2>דף ט.</h2>
מותרין לישא ערב הרגל. כלומ' מותרין לכתחילה ואע"ג דהוו ו' ימי סעודה דנישואין ברגל. עיקר שמחה. דנישואין חד יומא, ובשאר ו' יומי לא חשיב מערב שמחה בשמחה. לחד יומא לא משהי נפשיה. כלומ' כיון שאין יכול להתחיל אלא ערב הרגל אין ממתין עד הרגל, דדילמ' מתרמי מילתא דלא מצי להתחיל בערב הרגל ולא מצי להתחיל כל הרגל. ולעביד שבעה. יומי שמחה להכא ולהכא, לחנוכת הבית ולרגל. ודילמ' מינטר לא נטרינן. נישואין עד הרגל כי היכי דלא נטר שלמה, אבל אי אתרמי ליה ליעביד. אי הכי. דהיכא דמיקרי עביד, איבעי ליה לשיורי מן הבנין עד הרגל כי היכי דמתרמי ליה חנוכת הבית ברגל. אמה כולי עורב. שהגג עולה למעלה ומקצר למעלה עד באמה ומחפין אותו שם בברזל ומסמרין כדי(ן) שלא ישבו העורבין עליו והוא לא חשיב בניין. ודילמ' כולי עורב נמי בניין הוא. ולהכי לא שייריה, אלא כל היכא דמתרמי ליה נישואין ברגל לא ידעי' מנא לן דלא עבדי'. ש"מ הני לחוד. דלא מצי למיעבד להו יחד ואפי' אי מתרמי. לא עשו יום הכיפורים. לפי שבז' ימים שלפני סוכות עשו שמחה ומשתה בכל יום, דכת' ויעש שלמה בעת ההיא את החג שבעת ימים ושבעת ימים ארבעה עשר יום. (דקרבן) [וקרבן] יחיד. של נשיאים. דאיסור סקילה. וחמור מכרת. וקרבן ציבור. דמה שהיו מקריבין בימי חנוכת הבית קרבן ציבור הוא. התם. במשכן דגבוה הוו קרבנות. הכא. בחנוכת הבית דהדיוט משתה. הכא נמי. ליעבדו קרבנות מיכל לא ליכלו. ביום השביעי. ומשמ' לן יום שביעי היינו שבת. ודילמ' שביעי לקרבנות. שאם הקריב נשיא שישי בערב שבת מקריב נשיא שביעי בא' בשבת, ומאי שביעי שביעי לקרבן נשיא. ביום עשתי עשר יום. האי יום יתירא משמ' מה יום רצוף שאין בו הפסק אף כולהו עשתי עשר יום רצופין דליכא הפסק בנתיים אפי' בשבת. ודילמ' ימים הראויין. למשתה עביד משתה, לאפוקי יום הכיפורים. גמר יום יום. מנשיאים, דבמשכן גמרי' מתרי קראי דהוו רצופין אפי' בשבת, אף משתה דחנוכת הבית היו י"ד רצופין ואפי' יום הכיפורים. כ"ד רננות. כתיבי בתפילת שלמה, בין רינה ותפילה ותחינה ובקשה. פרשת נדרים. מסכת נדרים. ביום השמיני שלח את העם. בכ"ב בתשרי. וכת' ביום עשרים ושלשה. אלמ' דבכ"ב ובכ"ג איפטרו מינ[י]ה. של צורה. חכם. כת' אורח חיים פן תפלס. משמ' כל מצוה שתבוא לידך ראשונה עשה בין גדולה בין קטנה. וכת' פלס מעגל רגליך. כלומ' שקול המצות ועיין אי זו מצוה גדולה והגדולה תעשה. מצוה שאיפשר לעשות. האחרת ע"י אחרים פלס מעגל רגליך ותעשה את הגדולה וחבירך יעשה את הקטנה.
<h2>דף ט:</h2>
אבל מצוה שאי אפשר כו'. אל תפלס, אלא מצוה ראשונה הבאה לידך עשה בין גדולה בין קטנ'. כל חפציך לא ישוו בה. שתבטל כל חפציך בשביל שתעסוק בתורה. חפצי שמים ישוו בה. כלומ' שאם יש לו לעסוק במצוה מבטל תלמוד תורה ועוסק במצוה. אפי' חפצי שמים. דמבט' המצוה ועוסק בתורה. תעייל ולא תפיק תפיק ולא תעייל. משמ' ליה בסחורה, תעייל ולא תפיק תביא הסחורה לביתך ולא תמכרנה, תפיק ולא תעייל, שתוליך הסחורה במקום אחר ולא תביאנה. ליחרוב ביתך. קברך, שתחיה ולא תמות. לא תבוש ולא תתבייש. חדא מילת' היא אלא שכפלה. ותנא בה. ושנה בה לא יבושו עמי לעולם.
פיס' ועושה אשה תכשיטיה. מפר' בגמ'. לא תסוד. בסיד. מפני שניוול הוא לה. עכשיו במועד ומצטערת. כוחלת. נותנת כחל בעיניה כדי שדומות נאין. פוקסת. מחלקת שער לכאן ולכאן. ומעברת שרק על פניה. סם אחד שדומה לאדמה. סכין על פניה שלמט'. כדי להעביר השיער. הוה מיקשטה. כי הני קישוטין דאמ' הכא. באפי כלתה. זקינה היתה שהיתה לה כלה אשת בנה. לא שנו. הא דאמרן ועושה אשה תכשיטיה. אלא ילדה. בחורה שדרכה בכך, ולהכי הוי לה שמחה במועד. אבל זקינה לא. והיכי עבדא הכי אשתך דמיקשטא הא הויא לה זקינה. אפי' עומדת על פתח קברה. שריא להתקש'. לקל טיבלא ריהטא. כי היכי דרהטא ילדה בת שית להלולי הכי עבדא בת שיתין, והכי נמי מיקשטא. איכא דאמ' להכי קרי ליה קל טיבלא משום דאיפשר בטבלא. שניוול הוא לה. שגניי הוא לה להתנוול בסיד ומצטער'. בסיד שיכול לקפלו בתוך המועד. [שסכה עצמה כל כך, מתייבש הסיד עליה מהרה ויכולה לקפלו במועד] להפילו. שטופלתו במועד שאע"פ שמצירה עכשיו. במועד, לפי שמתנוולת בסיד. שמיחה היא לאחר זמן. בסוף המועד לאחר שקיפלתו לסיד שטפלה, לפי שמשיר את השיער ומעדן את הבשר, והואיל דהאי סיד משמחתה לאחר זמן להכי שרי לה לטופלה במועד. נפרעין מהן. ביום אידם, מפני שהוא מיצר שפורע לו, דכל אדם שפורע עצב, אבל לא מחזיר לו מעות ביום אידם, לפי שמשמחו ביום אידו ומודה לע"ז שלו, כדמפרש במסכת ע"ז. שמח הוא לאחר זמן. שפרע לו, ואמאי נפרעין מהן, אבל ר' יהודה לית ליה האי סברא דאע"פ שמצר עכשיו כו', והיכי אית ליה גבי טיפול אע"פ שהיא מצירה עכשיו שמיחה היא לאחר זמן. הנח להלכות מועד. דלהכי אית ליה לר' יהודה הכא אע"פ שמצירה כו'. דכולהו הילכות מועד. נמי דשרו משו' (מעשה) [האי טעמא כגון] אפייה ובישול דמצטער עכשיו כשהוא אופה ומבשל ואפי' הכי שרי דשמח הוא כשהוא אוכל אפייתו ובישולו ביום טוב. גוי לעולם מיצר. שפרע, ולהכי לית ליה לר' יהודה התם אע"פ שמיצר עכשיו כו', אבל לעולם גבי טיפול אית ליה לר' יהודה אע"פ שמצירה עכשיו שמחה היא לאחר זמן. שהגיעו לפירקן. לשיער. ולא הגיעו לשנים. שאינן בנות י"ב שנה ויום אחד, שעדיין אין דין שיהא להן שיער ובושות. עניות טופלות. השיער בסיד ומשירות אותו. אנפקינון שמן זית שלא הביאה שליש. שלא נתבשלה. ולמה סכין אותו. אכל הני מהדר דקאמ' טופלין אותן כו'. שקל בה ת' זוזי. שנתייפת ונטל מבעלה. טפלה כולה בחד זימנא. דסבר למיעבד כרב ביבי ומתה. בעיין בנתיה טפלא. שהשיכר מגדל את השיער ומגנה את הבשר.
<h2>דף י.</h2>
פיס' תופר כדרכו. במועד. היכי דמי הדיוט. שאין אומן, דתופר כדרכו. מלא מחט בבת אחת. שאינו יכול לקלוט נימי התפירה של חלוק כדי לתפור הקריעה שקורין שרצי"ן. שאינו יכול לכוין אימרא בחפת חלוקו. בשפת חלוקו לתופרו בשוה אלא שבמקום אחד מקצרו ובמקום אחד מרחיבו. האומן. חייט מכלב. מפסע. שאינו תופר כדרכו אלא מפזר התפירה שקורין משטי"ר, ולהכי קרי ליה מכלב שדומין תחובי המחט לשיני הכלב שמפוזרין זה מזה. כלבתא. שאינו תוחב כדרכו, אלא שתוחב המחט פעם למעלה ופעם למטה, ולהכי קרי ליה כלבתא דהכי קיימי שיני הכלב שן אחד גבוה מן חבירו.
פיס' מסרגין את המיטות. מפרש בגמ'. מסרגין שתי וערב. שאורגין מיטה של חבלים בשתי וערב. ממתחין שתי בלא ערב. שמותח השתי ואינו אורג בה את [ה]ערב. אם היה רפוי. שאם היו החבלים רפויין ותלויין למטה שאינן ממותחין ממתחן. אין מפשילין חבלים לכתחילה. שאין גודלין חבלים לכתחלה. המטה. לעולם אינה מקבלת טומאה עד שיסרגנה ג' בתי נירין, שהשתי כבר מתוח (וארוג) [ואורג] בה ג' נירין דערב, אל[מ]א מסרגין קרי שתי וערב. היינו דאתו יש אומ' כו'. דאפי' שתי בלא ערב לא מצי למימתח. מתוחי נמי לא. בתמי', אתו יש אומ' למיסר נמי מתוחי, ואמאי מי עביד מלאכה, ואי לא עביד הכי לא מצי מגני עלה. אין. ודאי אתי יש אומ' למיסר אפי' מתוחי, משום דהואיל דאיפשר למימלייה במני עד לעיל והדר מצי למירמי עלייהו כרים וכסתות ולמיגני עלייהו, לא טרחי' למתוחי. דהוי טירחא דלא צריך.
פיס' מעמידין תנור וכירים. שעושין אותן לכתחילה. מנקר ריחיא. כשהיא ישנה וחלקה ואין החטין מתפרכין היטב מנקרין אותה וחותכין אותה כדי שלא יהא שוה שיתפרכו החטין תחתיה. בת עיינא. נקב שעושין באמצע הריחים שהתבואה נופלת משם. היינו דמשכחת לה בישנה. לפי שהישנה צריכה לכך, שכבר היא חלקה שהיא טוחנת תדיר. אלא למאן דאמ'. מכבשין היינו בת עיינא. ישנה בת עינא למה ליה. והא כבר אית לה בת עיינא, שישנה היא מלטחון, ואי לא הוה בת עיינא לא מצי למיטחן בה. כגון דבעי לארווחי. האי בת עיינא, ובכי האי גוונא משכחת לה בישנה. [מנקר ריחיא. בישנה]. מותר ליטול ציפורנים. כדרך שעושין עכשיו לסוסים שלנו, דאי לא עביד הכי אית ליה צערא לסוסיא.
<h2>דף י:</h2>
אבל חמרא דריחיא. שהיה טוחן אגב חמורו לא מצי למישקל לההוא חמרא דהא לא מזקי ליה צפרנים גדולים. לאוקמי ריחיא. להשים הריחים זו על גב זו. אמת הריחים. העץ שהריחים בנויין עליו. ולמיבני אוריא. רפת בקר. לסרוקי סוסיא. במסרק של ברזל. למיבני אקרפיטה. מקום שמשימין שם התבואה לפני הסוס שקורין מניידו'. אצטבא. כסא. למישקל דמא. להקיז דם. לכסכוסי. גיהוץ שקורין קוולו"ץ. קרמי. בגדים. מעשה הדיוט. ומותר לעשותן בחולו של מועד דלאו מעשה אומן הוא. קיטורי בידי אסיר. למיעבד במועד, שכך היו עושין נוטלין היו (טבלים) [שבלים] חלקין והיו מלקטין עליהן בית יד של חלוק ומעשה אומן הוא ואסור. דמתקל תקלא. שחופר משם האדמה. אדעתא דבידרי. לצורך הגורן שרי. אדעתא דארעא. שחופר שדהו לצורך זריעה. אסור. משו' דדמי לחורש. מוליא במוליא. שנוטל העפר ממקום גבוה ונותן על גבי מקום גבוה. נצא בנצא. שחופר במקום נמוך ומניח במקום נמוך, והיינו אדעתא דארעא ואסור, וכזה יש דרכו של חורש שדהו שאינו משגיח באי זה מקום משים המחרישה וחורש בכל מקום ואסור. אבל שקל מולייא. שנוטל העפ' ממקום גבוה. ושדא בנצא. שנותן במקום נמוך, היינו אדעתא דבידרי ושרי, דכן דרכו של גורן להשוות הגומות. דזכי זיכיא. שהוא מכבד הקרקע מעצים קטנים שעליה שנוטלן. אדעתא דציבי. אם לוקטן אדעתא דעצים להסיקן, דנקוט רברבי ושביק זוטרי, אבל נקט רברבי וזוטרי אדעתא דארעא, שרוצה לזרוע הקרקע שלוקח גדולים וקטנים. אדעתא דכוורי. שעושין למים שיוצאין מן הגומא ביבר לחוץ, אם לצורך שיצאו המים לחוץ וישארו הדגים, כגון דפתח תרי בבי, אחד שנכנסין בו הדגים עם המים לגומא ואחד שהמים יוצאין חוץ לגומא והדגים נשארין (לגומא) [בגומא] ולוקחין אותן שרי, דהיינו אדעתא דכוורי. אדעתא דארעא. דפתח חד בבא שבו נכנסין המים לגומא, ונעל אידך פתח שבו יוצאין המים לחוץ אדעתא דארעא, שכשיהיה הגומא מליאה מים יהו יוצאין המים למעלה ומשקין כל השדות, וכי האי גוונא אסור. דפשח דקלא. שזומר הדקל מן הענפים שבו. אדעתא דחיותא. דנקיט מן הענפים מחד גיסא בין לחין בין יבישין לצורך מאכל בהמות דהיינו אדעתא דחיותא ושרי. דמהאי גיסא ומהאי גיסא. היינו אדעתא דדיקלא ואסיר. הני תוחלני. תמרים שלא בושלו כל צרכן. מיגזרינהו. לחותכן לשנים לאוכלן הכי ביום טוב שרי, דלצורך יום טוב קעביד. מייצינהו. שמוצה ליחה שבהן אסור, שעכשיו אין מתליעין ויעשה מהן צימוקין לאוכלן בחול, ואסור לתקן ביום טוב מאכל דחול. כיון דמתלעי. אי לאו דמייצינהו הן מפסידין. [כ]פרגמטיא בדבר האבד דמי. כלומ' כסחורה שאדם עושה במועד כדי שלא תפסיד אם לא עשאה, הכי נמי מצי למימצינה' כדי שלא יפסדו דאי לא עביד הכי מתלעי. פרגמטיא. לעשות סחורה כל שהו במועד. ובדבר האבד מותר. שאם לא יעשנה יהיה לו הפסד מאותה סחורה מותר לעשותה אבל בחנם שלא להרויח אסור. הוה מסיק זוזי. שחייבין לו מעות באותו מקום.
<h2>דף יא.</h2>
אוהרי. מצודות שצדין בו דגים. איזילי. שצדין בו ע[ו]פות. למיגדל תנורא. לעשות תנור מחדש. מהולתא. נפה. בימות החמה. כלומ' כשיש ברגל ימות החמה שאין יורדין בו גשמים מותר לעשות תנור לפי שיבש לאלתר וראוי לאופות בו לצורך הרגל. כאן. כשיורדין גשמים ברגל אין עושין תנור לפי שאינו יבש לאלתר עד לאחר הרגל דעביד טירחא שלא לצורך.
פיס' מעקה למרפסת. כותל קטנה שעושין על האצטבות שלפני העליות גדולות כעניין שיש כאן על שפת הנהר רינוס. שפין את הסדקין. שבתנור. ומעגילין אותן במעגילה. שגוללין על קרקעית התנור עץ גדול עגול לסתום הסדקין. ביד וברגל. שלוקח בידו עץ שבועטין ביד על התנור לסתום הסדקין או בועט ברגלו על קרקעית התנור. מחלצים. עץ עשוי כעין רגל שדוחקו במעזיבה לסתום הסדקין, ויש בו מעשה אומן יותר ממעגילה. ביד וברגל. דלאו מעשה אומן לא כל שכן. כעין מעגילה. ולא מעגילה ממש, אלא (כגון) [כעין] מעגילה ביד וברגל. אבל לא במחלצים. אפי' כעין מחלצים ממש ביד וברגל. ציר. חור שמחזר בתוכו הדלת. צינור. מה שנכנס מן הדלת בציר. הקורה. מה שעל הפתח שמחזר בו הדלת וקורין אותו אוברדור"א. מנעול. קלבדור"א. ובלבד שלא יכוין מלאכתו במועד. כשיש לו לתקן כל אילו בשאר ימות השנה להניחן עד המועד. עד ימיו. של יוחנן כהן גדול היה פטיש מכה בירושלם בחולו של מועד. דנגרי. שרי, דלא הוי קלא רבה. דנפחי. אסיר, דהוי קלא רבה ואולודי קלא אסיר. מגל. מסר גדול שרי, דלאו מוליד קלא כלל. בחציני. ברד"א, דהוי אולודי קלא טפי. לאחר גזירה. שגזר ר' יוחנן כהן גדול אסיר. הא ר' יהודה הא ר' יוסי. בפירקין דלקמ' דר' יוסי לא בעי שינוי בדבר האבד, ומתני' דשרי כל הני בלא שינוי דר' יוסי היא. כמאן מדלינן האידנא קבוותא דדשא. כשיוצאין מסמרין של עץ של קורה שעל פתח בחולו של מועד לחוץ ואם נופלת הקורה מחזירין אותה ותוקעין אותה במסמרין חדין דהיינו כר' יוסי דשרי למיעבד בלא שינוי. בדיתא. שם נהר. לבאי כוורי. יצאו כל המים ונשתיירו שם דגים הרבה. יש אומ' בדיתא שם מקום, לבאי כוורי, עשו דרך לנהר שיצאו המים ונשארו שם דגים הרבה. למימלח. אע"פ שאינן יכולין לאוכלן במועד, שהרי היו מלוחין הרבה. כבושין. בחומץ ובמלח. אמ' ליה (הכי) [הני] נמי. דמלחינהו. מיתכלי. במועד. אגב איצצא. שמוצץ מהן המלח. שיתין איצצי. כלומ' רוחצין אותן פעמ' רבות מוצצין לו ס' פעמ'. רב איקלע. במועד. תולתא מילחא. אגב איצצא. סמוך למסרחיה מעלי. כלומ' יפה הוא לאחר זמן, לאחר שניצוד, יותר מההיא שעתא דניצוד. טוויה באחוה. במלח, שהמלח נברא מן המים כדגים. אסוקיה באבוה. לאחר שצלאו נותנו במים צונין. אוכליה בבריה. מטבילין אותו בציר היוצא מן הדגים ואוכלין אותו. משתי עליה אבוה. שותין עליו מים, דדגין נבראו מן המים. ליטעון גופא. לאחר אכילתו מהלך הרבה קודם שיישן. ולא ליטעון פורייא. לא יישן אחריו לאלתר. (שחלי) [תחלי]. שחלים. מים ולא שיכר. ישתה אחריהן מים ולא שיכר.
<h2>דף יא:</h2>
מי שהפך את זיתיו. שהזמינן ליתנן בבית הבד להוציא מהן השמן. ואירעו אבל. בשאר ימות השנה שאינו סמוך לרגל, ואינו יכול ליתנן על גבי הבד, שהאבל אסור במלאכה. או אונס. היינו מילתא אחריתי, כלומ' שהפך את זיתיו לפני הרגל ואירעו אונס ולא היה יכול ליתנן על גבי הבד והגיע הרגל. או שהטעוהו פועלין. שהשכיר ליתנן על גבי בית הבד קודם הרגל ולא באו. טוען קורה ראשונה. כלומ' נותנן על גבי בית הבד ברגל וסוחט עליה קורה פעם אחת, דאי לא עביד הכי איכא פסידא יתירא. ומניחן. בו ולא יסחוט יותר עד לאחר הרגל. זולף וגומר כדרכו. כלומ' נותנן על גבי בית הבד וסוחט הכל, כל מידי דשפיך קרי זילוף. פתח באבל וסיים במועד. דתני מי שהפך את זיתיו ואירעו אבל ולא פירש אם יכול לטעון קורה אי לא, ומילי דמועד פריש דכי אירע לו אונס קודם המועד טוען קורה ראשונה במועד. אסור בימי אבלו. כלומ' להכי לא פריש כלום בימי אבלו, דאסו' לו אפי' לטעון קורה ראשונה בימי אבלו. לא מיבעיא ימי אבלו. דאין אסו' במלאכה אלא מדרבנן, דשרי למיטען קורה ראשונה. אלא אפי' חולו של מועד דאיסור מלאכה דאוריית'. דכת' [שמות כ"ג] את חג המצות תשמור לימד על חולו של מועד שהוא אסור בעשיית מלאכה [עי' חגיגה י"ח ע"א]. במקום פסידא שרו רבנן. הכא לטעון קורה ראשונה. (שעושין) [העושין לאבל]. אחרים (לאבל), אבל הוא עצמו אסור. כדו לגוף. מגופת חבית. זתיו הפוכים. נותנן על בית הבד וטוען קורה ראשונה, אבל הוא אינו עושה, והיינו כרב שישא דאמ' דברים המותרין בחולו של מועד אסורין לאבל בימי אבלו. ופשתנו לעלות מן המשרה. בכל הני אית בהו פסיד' אי לא עביד להו. משתגיע עונת מים שלו. כשהגיע זמנו להשקות שדהו, שכך היו נהוגין כל אחד ואחד משקה כל השדות שבבקעה איש יומו או שבוע. נירה. חרושה. שדה העומדת לפשתן. שאם לא תזרע עכשיו אותו פשתן מיכן ואילך אינו ראוי לפשתן. אמרו לו. שדה נירה ושדה פשתן לא תזרע במועד, ואם לא תזרע שדה נירה בבכיר תזרע באפיל, ולא הוי פסידא יתירא. הגיע עת הרגל. שהכל צריכין לו. האריסין. מקבלי שדות למחצה לשליש ולרביע. החכירין. שמקבלין לכך וכך כורין לשנה. הקבלנין. שקיבלו לשמור לזמן פלו'. הרי אילו יעשו. אחרים בשבילן. הגמלין והספנין. אם הן עצמן עוסקין במלאכת גמלים וספינות. הרי אלו לא יעשו. אבל היו גמליהן וספינותיהן מוחכרין ביד אחרים [הני אחרים] עושין מלאכה אפי' באותה העיר. בעיר אחרת. שלא אירעו האבל שם לא יעשה הוא עצמו. קיבולת. קבלה לעשותה בכך וכך שכר. כדידיה דמי. ואסיר, אבל שאינה קיבולת לא הוי כדידיה ושרי. גמלא. צמד בקר. להפסיד[א] דידיה לא חייש. [דלא קא מעבד ארעא מגמליה משום דאבל הוא]. להפסידא דאחריני. כגון אנא לא חייש, דלא משדר לי גמלא והוי לי פסידא דלא הוה ליה בהמה לחרוש. אדם חשוב שני. דהא והא אסיר ליה למיעבד.
<h2>דף יב.</h2>
מקבלי קיבולת בתוך התחום אסור. ליתן מלאכה לגוי בקיבולת דעבדי בשבתא וידעי כולי עלמ' ואמרי בשבת יהב ליה. אבל אי איכא מתא דמקרבא התם. לאותן פועלין גוים אסור, דידעי כולי עלמ' דהני גוים עבדי ליה מלאכה בשבת. סיוע מסייעי בתיבנא. שהיה נותן להם תבן למלאכ' והואיל שהיה מסייע בהדייהו אסיר. אכוונגרי. מסדרי שולחנות. למיעבד עיבידתייהו. אם נשבר השולחן שרי לתקנו. שרשויי. ריוח דקא אכלי בהדיה ולא חשיב מלאכה. מקבלין קיבולת. שנותנה לגוי לעשותה אחר המועד. אין מרביעין בהמה. משו' דעביד מלאכה בחולו של מועד. וכן אין מרביעין בבכור. דקעביד מלאכה וכת' [דברים ט"ו] לא תעבוד בבכור שורך. לבקרות. מקום שיש לבהמות והיא רובעת מעצמה. מדיירין. מכניסין בהמות לשדה כדי שיוציאו זבל ומזבלין השדה. אין מסייעין אותן. להוליך בהמות לשדה. לנער. לשמור כמו ניעור. שכ[י]ר שבת. ששכרו לדייר שדהו לכל השבוע. שבוע. שמיטה. מסייעין אותן. כלומ' יכולין לסייע אותו שכיר לדייר. ומוסרין לו רועה אחד לנער את צאנו. שמדיירין באותה שדה הואיל (ואינן) [ואינו] שכיר ממש. ר' אומ' בשבת בטובה. אם רצה שום אדם לסייע לאותו שכיר בטובתו עושה, כלומ' בחנם ולא בשכר.
פיס' בתוך הבור. שלפני הגת, אותו כלי שהיין נופל בו מן הגת קרי בור. זולף וגומר. כלומ' מריק אותו בחבית. וגף. החבית במגופות גמורות. עושה לו לימודים. אינו רשאי לגוף כדרכו, אלא טיח טפל היינו לימודים. בשביל שלא יחמיץ. שאם אינו סותמו יחמיץ. וצריכא. למימ' בהני תרי בבי דמתני' בשמן וביין דר' יוסי אומ' זולף וגומר כו'. בההיא. ברישא דמתני'. קאמ' ר' יוסי. זולף כדרכו. דמשחא. יקיר ואיכא פסידא יתירא. מודה ליה לר' יהודה. דאינו זולף וגף ממש אלא שעושה לו למודין עריי. דלא כר' יוסי. דאמ' גומר כדרכו ואין צריך שינוי. למישעא. לגוף החבית. סיני, רב יוסף. הלכה כר' יוסי. דגף כדרכו. בר שית (סואי) [סאוי] ושיע כבר תמני ולא שיע. כלומ' יפה שיכר שהוא בכלי מוגף שמחזיק ו' סאין משכר שהוא בכלי גדול שמחזיק ח' סאין ואינו מוגף. אין למידות זו מזו. לומ' כשם שזו מותרת גם זו מותרת, דלא ילפי הני מהני. מר. [ד]אמ' זופתי' חביתא חייש להפסידא ובחביתא איכא פסידא יתירא אי לא זפית ליה משו' דנפיש יינה ובכוזא ליכא פסידא, כוזא כלי קטן. (מאן) [מר]. דאמ' זופתין כוזת' חייש לטרחא ובכוזא ליכא טירחא יתירא ובחביתא איכא טירחא יתירא.
<h2>דף יב:</h2>
יש מהן פטור אבל אסור. והאי דקאמ' אין זופתין דאסיר למיעבד אבל אי עביד לא הוי חייב, והאי דקאמ' זופתין מותר לכתחילה. למיחצד. לקצור, ורב הונא יש לו מה יאכל הוה ואמאי שרא ליה. אמ' ליה. האי דקתני מחוב' אפי' כולו אבד אסור, ר' יוסי היא ויחידאה היא, ולא סבירא לן כוותיה. כיון דכל יומא לאו בפרות דיישי האידנא נמי לאו שינוי הוא. כי קא דיישי בלא פרות ולעולם ר' יוסי היא. אם טחן. במועד לצורך המועד והותיר עד לאחר המועד. מותר. לוכל אחר המועד. ובלבד שלא יערים. שלא יקצוץ הרבה ויאמר לצורך המועד אני עושה ומתכוין כדי שיישייר לאחר המועד. מערים ושותה מן החדש. שיכול לומ' לצורך המועד הטילו. לימ' שמואל. דאיקפד כיחידאה סבירא ליה, כההיא דתני במחובר אפי' כולו אבד אסור ואוקימ' לה כר' יוסי דהוא יחידאה. חצדא דחיטי הוה דלא פסיד. ולהכי איקפד, אבל בחצדא דשערי לא סבר לה כר' יוסי דאסר. אין לו מה יאכל הוה. להכי עבד הכי. לא סיימוה קמיה. לא אמרו לפניו דלא הוה ליה מה יאכל [להכי איקפד. אדם חשוב שאני. רב לא הוה ליה למיעבד הכי אפי' אין לו מה יאכל]. נפק. בחצר בשבתא. בחומרתא דמדושא. טבעת היא של מתכת וחותמה של אלמוג. כל שהוא נאכל כמות שהוא חי. ומיא שתו אינשי כמות שהוא בחי. אדם חשוב שני. יש לו להחמיר על עצמו יותר ולא הוה ליה למיפק בחומרתא דמדושא ולא למישתי מיא דאחים קפילא ארמא. לנסורת. עצים דקין שנופלין מן העץ. אבא. יער. ובעא למיפסקיה לשקיה. דרב אשי משו' דעבר אדאביי. שבקיה. לאבא ולא קצייה במועד (וארגיש) [דארגיש] משום דעבר אדאביי נפל ליה דרגא. למיעקר כיתנא. כך דרכו לעקור מן השרשין. למיקטל. לחתוך. כשותא. הומלו"ן. לחפיפה. ליכסויי נזייתא דשיכרא לצורך המועד. לנזיי. גרעינין דאית בהו בשומשמין וחזו למיעבד בהו מישחא. אפקריה לפרדסיה. משו' דעל ידו הוה תקלה לעלמא דשהו עד מועדא וקטפי.
פיס' ושולה. מעלה. צינעא דידהו כיממא. ולא סגי ליה שלא להכניס, להכי מכניסין ביום. מדברי. אבוקות. שלא יכוין מלאכתן במועד. שיש לו פנאי בשאר ימי השנה והוא (משקה) [משהה] (במועד) [למועד]. יאבדו. מלאכתן, שאסור ליהנות מהן. מהו שיקנסו בנו אחריו. שיהא אסור להם נמי אותה מלאכה דכיון מלאכתו במועד כאילו היה אביהן קיים.
<h2>דף יג.</h2>
צרם אוזן בכור. חתך מאזנו מעט כדי שיהא בעל מום ויהא מותר לשוחטו, ואסור לעשות כן דכת' [ויקרא כ"ב] כל מום לא יהיה בו, לא יהיה נמי דרשי', כלומ' לא תטיל בו מום ואם הטיל בו קנסוה רבנן שלא יהנה ממנו ואם מת אין בניו נהנין ממנו. משו' דאיסורא דאורייתא הוא. אבל האי דמכוין מלאכתו במועד דלאו איסורא דאורייתא היא [דהא] בלא מתכוין (נמי) מותר לגמרי. מכר עבדו לגוי. קנסוה רבנן ויצא לחרות, ואם ברח מן הגוי אסור לישר' לכופתו לעבדותו ואם מת אין בניו יכולין לכופו לעבדותן. דכל יומא מפקע ליה ממצות. דכל זמן שהוא ברשות גוי אינו עוסק במצות. גברא. דנתכוון לעשות מלאכה במועד קנסוה רבנן שלא ליהנות ממנה. ממונא קנסוה רבנ'. ואין יכולין בניו ליהנות ממנה. נתקווצה. ניטלו הימנה קוצים. ניטייבה. שהטיבה בשום תיקון. נדיירה. נזדבלה. וכל הני מדרבנן נינהו, ואפי' הכי קנסוה רבנן שלא תזרע למוצאי שביעית. טימא טהרותיו של חבירו. קנסוה וחייב לפורעו. היזק שאינו ניכר. דהא בעייניה הוא.
פיס' שאין לו למוכר מה יאכל שכר פעולה שאין לו מה יאכל מהו. להשכיר הפועל למלאכ' כדי שיהא לו מה לוכל. לאייתויי מאי. אי למוכר הא תנא ליה לצורך המועד אלא לאייתויי שכר פעולה שאין לו מה יאכל דמותר. פרושי קא מפרש. לצורך המועד כיצד, כגון שאין לו למוכר מה יאכל, ולעולם לא תיפשוט מינה לשכר פעולה. ואם אינו מאמינו. מלוה ללוה. שאין לו מה יאכל לאייתויי מאי. אי משו' לווה הא קאמ' אם אינו מאמינו מותר, והכא לא מצי לתרוצי פרושי קא מפרש, דהיכי מתרמי מילתא אם אינו מאמינו, שאין לו מה יאכל, לאו מילת' היא. לאו לאייתויי שכר פעולה. שאין לו מה יאכל. ואי ס"ד שכר פעולה שאין לו מה יאכל שרי. בחולו של מועד. כל מלאכה נמי לישתרי. בערב הפסח, דהא אשתראי שכר פעולה בחולו של מוע', אלא תיפשוט מינה דשכר פעולה שאין לו מה יאכל אסור במלאכה. מתקיף לה כו'. רב פפא פריך אהא דתני ג' אומניות עושין מלאכה בערב הפסח כו', אלמ' דכל מלאכה שהיא מעין מלאכה שעושין בחולו של מועד עושין אותה בערב הפסח, אם כן בניין לישתרי בערב הפסח דהא כותל הגוהה לרשות הרבים מותר לבנותו בחולו של מועד. מתקיף לה רבינא. נמי כרב פפא. משום צורך יום טוב. שרי, כגון הני ג' אומניות ותו לא.
אבל מפנה הוא לחצירו. משמ' ליה עכשיו מביא מבית של חצר אחרת לחצירו. אם חושש להן. שמא יגנבו. והא אמרת רישא אין מפנין מבית לבית סיפא אתאן לבית שבחצר. והכי קתני מפנה הוא מבית שבחצירו לחצירו. בדיק לן רבא. אם אנו יודעין לתרץ. בי"ד. מוליכין ומביאין. בחולו של מועד. אין מביאין. כאן במאמינו. לאומן אין מביאין, דשלא לצורך הוא. אין מאמינו. מביאין.
<h2>דף יג:</h2>
והתניא. סיועא. כד וכוס לצורך המועד הן, אבל צמר וכלים אחרים אינן לצורך המועד. אם אין לו. לאומן מה יאכל נותן לו שכרו. מפנן לחצר אחרת ואם אינו מאמינו. בחצר אחרת. מביאן לתוך ביתו. אלמ' בשאין מאמינו מביאין. כל שכן דאין מוליכין. והדר תני מוליכין ומביאין. כדשניין מעיקרא. כאן בי"ד כאן בחולו של מועד.
פיס' מחפין. מכסין. אקלושי. שמכסן בענפים מרוחקין זה מזה דלא הוי כיסוי גמור. אסמוכי. שסומך הענפים זה לזה דהוי כיסוי גמור. כמין כרי. מכנס אותן יחד כדי שיהו נוחין לכסות. דשושות. דשין התבוא'. אית דגרסי רשושות שמשברין אותן כגון חדא לתרי. [חילקא חדא לתרי]. משברין החטה אחד לשנים (ושרוין) [ושורין] במים. כוניתא. כוסמת שלותתין אותה היינו חילקא. טמאין בכל מקום. שמקבלין טומאה בכרכין ובכפרים. דהא איתכשר. דשרו להו במיא. לעולם כוניתא הוי. ולותתין אותה, דשרו להו במיא משו' קליפה להשירה. דשקיל חלקיהו. כלומ' שנוטל הקליפה והוי חלק. כרופייתא. מוכרי בשמים. חנויות פתוחות לסטיו פותח ונועל כדרכו. הואיל ואינו פתוח לרשות הרבים כשאר חנויות. פותח דלת אחת ונועל דלת אחת. אבל כדרכו לא. בפירי. אינו מוכר כדרכו. בתבלין. מוכר כדרכו.
הבא ממדינת הים. במועד, לפי שאנוס הוא ולא היה יכול לגלח לפני המועד. מי שנשאל לחכם. שנדר שלא לגלח ושאל לחכם והתיר לו נדרו במועד.
<h2>דף יד.</h2>
הכא נמי. אם היו יכולין לגלח במועד לא היו מגלחין לפני המועד ונכנסין לרגל כשהן מנוולין. אבדה לו אבידה. שלא היה לו פנאי לגלח (ברגל) [קודם הרגל]. לא מוכחא מילתא. דלא ידעי כולי עלמא דאנוס הוה. יאמרו כל הסריקין אסורין. (משו') [כשם] דבייתוס הוה רגיל לסרוק חלותיו בפסח לפי שהיה לו דפוס ואעפ"כ אסרוהו חכמ' משום דאמרי אינשי כל הסריקין כו', הכא נמי כיון דלא מוכחא אונסיה לעלמ' יאמרו כולי עלמ' אסורין לגלח וזה מותר. מי שאין לו אלא חלוק אחד. נמי לא מוכחא מילתא לכולי עלמ'. איזורו מוכיח עליו. דמי שאין לו אלא חלוק אחד פושטה ומתעטף במקטורו וחוגרו באיזורו ועומד ומכבס כסותו ומודיע לכל שאין לו אלא חלוק אחד. אומן. כגון ספר שהכל באין אצלו ערב הרגל ורואין שאבדה לו אבידה ואנוס הוא ואינו יכול לספר עצמו. כי הנך. דמתני' דקתני מגלחין במועד דידוע לכל.
פיס' מפני שיצא שלא ברשות. כלומ' הואיל ולא יצא ברשות אחרים אלא ברשות עצמו לאו אנוס הוא. ולשוט. אם יצא שלא לצורך דלא יצא אלא כדי לשוט בעולם ולראותו וחזר במועד. דברי הכל אסור. לספר במוע'. למזונות. שיצא לחזר אחר מזונותיו שאין לו מזונות וחזר במועד. דברי הכל מותר. לגלח במועד, לפי שיצא באונס. להרויחא. שיש לו נכסים ויוצא כדי להרויח יותר. ועוד. מדקאמ' נראין דברי חכמ' בהרויחא, מכלל דרבנן פליגי ואמרי אפי' לשוט מותר והאמרת לשוט דברי הכל אסור. אלא ודאי איכא למישמ' מהכא דלאו הכי כדאמרת דלשוט ולמזונות לא פליגי ובהרויחא פליגי. תריץ לעולם בהרויחא פליגי בלשוט ומזונו' לא פליגי והכי קאמ' נראין דברי ר' יהודה לחכמ' דאינו מגלח במועד. קטן הנולד במועד. ולו שערות גדולים מותר לגלחו במועד. מעיקרא לא. אם נולד קודם הרגל אינו מגלח ברגל, הואיל והיה יכול לגלח קודם הרגל.
<h2>דף יד:</h2>
ואי אמרת בקטן אית ליה פלוגתא. חילוק דנולד קודם הרגל אינו מגלח ברגל, דאית לן נמי למימר הואיל ואסור לגלח ברגל אסור לגלח בימי אבלו, אם כן נמצאת אבילות נוהגת בקטן. מקרעין לקטן. בגדיו. מפני עגמת נפש. ולא מפני שהוא אבל. מי קתני (האסורין) [הא אסורין]. דמשמע האסורין לגלח במועד אסורין לגלח בימי אבלו. יש מהן. מאותן שאסו' לגלח במועד שאסורי' לגלח בימי אבלו. ויש מהן מותרין. כגון קטן זה שנולד קודם הרגל שאסור לגלח ברגל, מותר לגלח בימי אבלו. אתי עשה דרבים. ושמחת בחגך. ודחי עשה דיחיד. אבל, דכת' [ירמיה ו'] אבל יחיד עשי לך. דהשתא. דאירעו במועד. (ו)דנין דיני נפשות. ודייקי' מינ' מדדנין במועד מכלל דאי לא ציית נמי משמתינן ליה במועד. אתי רגל ודחי ליה. שאינו נוהג נידוייו ברגל. דילמ' לעייוני. כלומ' הא (דתנן) [דתני] דנין לא דלימרו איש פלו' אתה זכיי איש פלו' אתה חייב שתוכל ללמוד מכאן דאי לא ציית דינא משמתינן ליה, אלא מעיינינן בדיניה ולא אמרי' ליה כלום. מענה את דינו. דכי לא אמרי ליה דינו לאלתר דעייני ליה הוה ליה עינוי הדין, אלא לעולם גומרין ממש במועד ואיכא למידק מינה אי לא ציית משמתינן ליה ואיכא למישמע דנידוי נוהג ברגל, ודקאמרת אם כן מימנעי משמחת יום טוב, הכא במאי עסקי' דאתו מצפרא כו'. ת"ש ומנודה שהתירו לו חכמ'. משמ' ליה השתא דחכמ' שבתלמוד התירו לכל מנודה נידוי ברגל דאינו נוהג נידוי ברגל. דאזל ופייסיה לבעל דיניה. ברגל, והתירו לו חכמ' דקאמ' בית דין שבאותו הדור. שינהוג צרעתו. שלא יבוא אל תוך המחנה ולא יגלח. הא בימי טומאתו נוהג. צרעתו ברגל. ניגזור. שלא יגלח במועד, (וכיון) [דכיון] דגילח צריך להביא קרבן, ושמא משהא קרבנותיו עד יום טוב אחרון ומקריבן ואסור להקריב קרבנות יחיד ביום טוב. לרבות כהן גדול. שנוהג בו צרעת. והא כהן גדול דכל השנה כולה לדידיה כרגל לכולי עלמ' דמי, דתנן כהן גדול מקריב אונן. מדאמ' ליה אהרן למשה ואכלתי חטאת היום ולא אמ' והקרבתי, מכלל דהקרבה באנינות, ולמדנו דכהן גדול מקריב אונן, ואבל דכולי עלמ' בשאר ימות השנה אינו משלח קרבנותיו, כדאמ' לקמ' [ט"ו ע"ב] שלמים בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא אונן, וברגל משלח, וכהן גדול כשהוא אונן מקריב כל השנה, אלמ' כל השנה לדידיה כרגל דמי, וקתני דנוהג בו צרעת, ותיפשוט דנוהג מצורע צרעתו ברגל.
<h2>דף טו.</h2>
מנודה לשמים. כי הני שני דחמור, ולהכי צריכי עטיפת הראש [אבל אבילים אין צריכין עיטוף הראש. יעטה. משמע עטיפת הראש]. פארך. אילו תפילין. דבר שהוא חוץ מגופו. כלומ' שאינו מקרע גופו אלא בגדיו שהוא חוץ מגופו. אף הווייה האמורה בראש. וראשו יהיה פרוע משמ' מגולה, כדכת' [במדבר ה'] ופרע את ראש האשה. דבר שהוא חוץ מגופו. לא אמ' משיער שהוא מגופו אלא מתפילין שיהא ראשו מגולה מתפילין. (אקומתא) [אכומתא] וסודרא. כלומ' שיהא ראשו מגולה מכומתא וסודרא, אבל תפילין מניח. דאמ' ליה רחמ' ליחזקאל דום. כלומ' בדבר זה נהוג אבילות שתדו[ם] ולא תשאל לשלום. ת"ש. דתנן גבי תענית והן יושבין כו'. שפם. משמ' שפתותיו מדובקות. מי קתני כמנודה שאסור. בשאילת שלום. ואסו' נמי בשאילת שלום. קתני, אבל מנודה אינו אסור בשאילת שלום. מוחרם. שמחרימין אותו בחרם לאחר (ל' יום נ') ס' יום אחר הנידוי. בפקתא דערבות. בשוק של אותו מקום. בעלי קריין. לפי שבא להם מחמת שמחה וקלות ראש וליכא אימה.
<h2>דף טו:</h2>
דמות דיוקני. כדכת' בצלם אלהים עשה אותו. רחיצה בכלל סיכה. דכת' [תהלים ק"ט] ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו. כשאסרו ברחיצה. גבי תענית ציבור. אכולהו. ארחיצה דמנודה נמי אסור. לא אשארא. קאמ' דמנודה אית ליה דין דהני דתענית ציבור. כשאמרו אסו' בנעילת הסנדל. בתענית ציבור. ויבא אליה. לאחר אבילות. מנודין היו. למקום. מספקא ליה. אי הוי קיל אי חמיר, משו' הכי מדחי ליה דלקולא אזלינן בתרויהו. לפיכך נקראו שלמים בזמן שדעתו מיושבת. (ביום) [ואחרי] טהרתו. בכהן גדול כת'.
<h2>דף טז.</h2>
זו עשירית האיפה שלו. אלמ' שלא היה יכול להקריב קרבנו עשירית האיפה עד שיטהר מטומאת מת והוא הדין מצרעתו. ומזמנינן ליה לדינא. לבעל דין. זימנא בתר זימנא. דאי לא אתי בההוא זימנא קבעי' ליה זימנא אחריתי. קראו שם. שממה, כלומ' שמתו לפרעה שהעביר המועד ששמו לו אחר מועד ראשון. דאתפקר בשליחא. כלומ' שחירף שליח בית דין, ואתא שליחא דבי דינא ואמ' חירפוני. (כמ') [דכתיב] העיני האנשים ההם תנקר. אי לאו דשליח אמ' ליה למשה לא הוה ידע. הכי סבר גברא פלו'. דלישמתי ליה. דמחרמינן ליה. בארור. דפרטינן חטאיה. דאמרי לאינשי משו' הכי משמתינן ליה. כוכבא הוה. מזלא דסיסרא. דמפקרינן לנכסיה. להאי מאן דלא ציית לרבנן. ומחינן ליה היינו [מלקות]. הרדפה. [היינו] דמפר' רב יהודה בריה דרב שמואל. לאפיקרותא. מבזה תלמי' חכמ'. לא חל שמתא עליה תלתין יומין. ואין שמתא פחותה מל' יום. טוט אסר. שופר מצי למישרי ליה אע"ג דלא חל עליה ל' יום דאותו שופר שנידהו יכול להתיר לו בתוך ל' יום. לא אתו אחריני ושרו ליה. מדמהדר איהו לנפשיה למישרי. שנידה לכבודו. כיון דתניא אין מנודה לרב ודאי לא נידה אלא בשביל כבודו, דאי במילתא דאיסורא הוי נמי מנודה לרב דאין חכמ' כו', וקתני אין מנודה לרב, אבל לכולי עלמ' מנודה. כל אחד מיפר חלקו. מדקתני חלקו אינו מופר. (ו)לא אתו אחריני ושרו ליה. לעולם אפי' אחריני שרו ליה.
<h2>דף טז:</h2>
גם אויביו ישלים אתו. כי הא דעל כרחו בא. מאי טעמ' עבדת הכי. דשניתה בשוק. ביומא דכלה. כשדורשין הלכות הרגל שהכל מצויין שם. מוקי לה בצדקה. דמיבעי למיעבדה בסתר. מר עוקבא. כתלמיד הוה לשמואל דשמואל הוה גדול בתורה יותר ממר עוקבא. כי יתבי בדינא כו'. משו' דמר עוקבא הוה נשיא. חייקי ליה דוכתיה. מנמיכין לו מקום כשיושב בדין. כי היכי דלישמע ליה מילי. דשמואל רביה בתורה. איטריד מר עוקבא בדינא. שהיה מחשב בדין ולא אידכר ליה למיזל בתר שמואל. לא נגה לך. כלומ' לא סגי לך דאזלינא בתרך. לישרי ליה מר בתיגרי. הב לי רשותא למיהדר. ידע. מר עוקבא. דנקט. שמואל בדעתיה משו' דאזיל בתריה. מי שמעת מיניה שמתא. דשמתך. אתה שאול. שנולדת במזלו. שגיון. שגגה היתה לו. משונה במעשיו. צדיק גמור. שהקים עולה של תשובה. שהוא שב תחילה ונתן דרך לשבים. צור ישראל. מושל באדם אני, מי מושל בי. עירא היאירי. הוה מתני (לדוד) [להו] אגב כרים וכסתות ודוד [הוה] מתני (ליה) [להו] אגב קרקע. לג' אבות. שיהלך לפניהם לעולם הבא. מעדן עצמו. כופף עצמו. בדבר אוריה. נטלו לו מאתים.
<h2>דף יז.</h2>
תלמיד שנדה לכבודו. פרשנו למעלה [ט"ז ע"א]. עביד דינא לנפשיה. דאמ' את מחייבת לי הכי והכי. (פסיקנא לך) [דפסיקא ליה]. שוודאי הוא לו ולא ספק. סנו שומעניה. שיוצאין עליו שמועות רעות. צריכין ליה. דגדול הוה בתורה. אל יבקשו תורה מפיהו. הואיל וסנו שומעניה אע"ג דצריכין ליה מוטב דלא לילפו מיניה. אתא. ההוא מנודה בהדייהו. ש"מ. מדאיתרמי דאתא האידנא לבי מדרשא מזלא הוא דלא לישרו ליה. מאי טעמ'. קיבלוה. דעבד כדר' אלעאי. הני שמועות רעות. מה שלבו חפץ. בעבירה, הואיל ואין מכירין אותו שם ליכא חילול השם, ואמ' לן ר' בשם רבינו האי ויעשה מה שלבו חפץ דכיון דלביש שחורין אני ערב בדבר שאין חפץ מכאן ואילך בעבירה. דקא עבר משו' ולפני עור לא תתן מכשול. דכיון דגדול הוא שמא מבעט באביו והוה ליה איהו מכשילו. שלך אינו נידוי. דלאו שמתא הוא, דלאו בדינא שמתיה. אין מבזין אותו בפרהסיא. משו' יקרא דאורייתא. אנגדא. מלקות, ומלקות יפה להם משמתא. ומהניא כי טחייא בתנורא. כלומ' דלא נפיק מיניה כלל. גנובתיה. זנבו. דעבדא דידה. כלומ' דמלקי לה. אלמא. אנס. פתיחא. שמתא. שקליה. לכתב שמתא.
<h2>דף יז:</h2>
ואחתיה בכדא בי קיברי. דלא שכיחי אינשי התם. וקרא ביה. כלומ' תקע ביה אלפא שיפורא. מאי תברי. כלומ' למה תוקעין תקיעה ושברים. תברי בתי רמי. כלומ' שוברת בתים רמים.
פיס' מטומאתו לטהרתו. נזיר טמא שעלה מטומאת' ושוב אינו שומר נזירותו, מגלח, ומצורע שעלה מטומאתו ברגל לפי שלא היה יכול לגלח קודם הרגל. בשלא היה לו פנאי. דדווקא נקט שעלו מטומאתן ברגל, ולפיכך מג(ו)לחין שקודם הרגל לא היה להם פניי שעדיין לא עלו מטומאתן. או דילמ' אע"פ שהיה להן פניי. ולא גילחו קודם המועד מותרין לגלח במועד. שלא ישהו קורבנותיהן. הואיל וחייבין להקריב קורבנותיהן בתגלחתן, מגלחין במועד, דמוטב לקרב זמן הקרבה ולא לאחר. איבעי ליה לגלוחי ערב הרגל. דתנן במתני' [להלן י"ט ע"א] הקובר את מתו קודם לרגל ח' ימים בטלה ממנו גזירת שלשים ומותר בגילוח הואיל וכבר הותחל יום אחד מן הל' וזה הואיל ולא גילח ערב הרגל לא יהיה יכול לגלח ברגל. בשבת ערב הרגל. דהוי אנוס ולא מצי מגלח בשמיני ערב הרגל להכי מגלח במועד. איבעי ליה לגלוחי ערב שבת. שהוא שביעי. הלכ' כאבא שאו'. דאפי' לא קבר אלא ז' ימים לפני הרגל בטלה ממנו גזירת ל'. ומודין חכמ' לאבא שאול. אע"ג דבעו שמונה. בשחל שמיני בשבת ערב הרגל. דהוי אנוס, שמותר לגלח ערב שבת. האי תנא דברייתא. דתני האבל מגלח במועד. סבר כאבא שאול. דיום ז' עולה לכאן ולכאן, לז' ולל', וכיון דכבר התחילו ל' איבעי ליה לגלוחי ערב הרגל, אלא משום דשבת דאנוס הוא להכי מגלח במועד. ותנא דידן. דתני אילו מגלחין במוע' כו', ולא תני אבל. סבר כרבנן דאמרי לא אמרי' מקצת היום ככולו. אלא ז' שלמים בענן, ואכתי לא שלים אבילות דז' ימים קודם הרגל, ולא הוי אנוס, ואפי' לא הוי שבת לא מצי מגלח, להכי אינו מגלח במועד. דשלים משמרתו ערב הרגל. כלומ' בערב [הרגל] שהוא בשבת, דלעולם לא שלמה משמרה אלא בשבת. איבעי ליה לגלוחי ערב הרגל. כלומ' בערב שבת שהוא ערב הרגל, דהא אמרי' [לעיל י"ד ע"א] אנשי משמר אסורי' בגילו' ובחמישי מותרין מפני כבוד השבת. דשלים משמרתו ברגל. כגון דהוי חמישי יום ראשון של רגל דלא מצי לגלח דהוי יום טוב ושלים משמרתו בשבת שהוא שלישי לרגל. תנא דידן. דאמ' אינו מגלח במועד. סבר כיון דתנן בג' פרקין. בג' רגלים כל משמרות שוות כמאן דלא שלים משמרתו דמי, שעדיין יש לו חלק באימורי הרגלים ולא שלים משמרתו ברגל, להכי אינו מגלח ברגל כדתנן אנשי משמר אסורי' לגלח. ותנא ברא. דאמ' מותרי' לגלח, אע"ג דשוי בהנך, עיק' משמרה דידיה כבר שלמה, להכי מותרין בגילוח. הא איתמר עלה. אהא דתניא תכפוהו אבליו מיקל עצמו בתער ולא במספרים, ואתי לאשמועי' ברייתא דכל הני שמותרין לגלח במועד מותר' לגלח בימי אבלו בשתכפוהו אבליו (מכבס כסותו במים) ומגלח במספרים. זאת אומרת. מדתני תכפוהו אבליו (ו)מכבס כסותו במים מכלל דשאר אבל אסור בתכבוסת.
<h2>דף יח.</h2>
הלכ' כר' יוסי במועד. דמתיר. איתרע ליה מילת' בפינחס. שהיה אבל. עייל שמואל למישאל טעמ'. באבילות. מי הוית מזלזלת. דשקלת לטופרך. ואיסתייע' מילת'. דקאמ' ונשובה תרויהו. סבר מינה דיד. מותר בימי אבלו משו' דמאיסי, דרגל לא. בנגוסתרי. מספרים. אין בהן משו' מיאוס. מדשקל להו בשיניה. ושדי ליה לבראי. ועבר עלייהו איתתא. כיון דאישתנו. מההוא מקום דהוו מעיקר' אישתנו ולא מזקי. ומר זוטרא מתני. בריית' דבקשו ממנו צפרניים בימי אבלו. ואם בקשו ממנו שפה התיר להן. כלומ' חזינא לדעתיה דאי בעו אי מות' לגלח שפה אי לא והתיר משו' דאין בהן משו' לא תשחית את פאת זקנך. מזוית לזוית. כלומ' מסוף הפה לסופו אחר מותר לגלח שהרי מעכבת אכילה ושתייה ומאיס. ולדידי. דאנינא דעתאי, כל השפה כשפה המעכבת דמי. פרמשתקו. אמתו. אמגושי הוה דכת' הנה יוצא המימה. מחלוק' בפרק כלל גדול [שבת ע"ה ע"א] חד אמ' אמגושי חרשי ולהכי יוצא ליאור בשביל מכשפות, ואידך אמ' גדופי להכי יוצא שאמ' לי יאורי ואני (עשיתיו) [עשיתני].
פיס' מטפחות ידים. שמנגבין בהן ידים, משו' דמאיסי. מטפחות הספג. שמנגבין בהן עצמן כשהן יוצאין מן המרחץ. ושעלו מטומאתן. במועד. מתני'. דתני אילו מכבסין אע"ג דאית להו ומיטנפי, אבל כולי עלמ' דאית ליה תרי ומיטנפי לא, אבל מי שאין לו אלא חלוק אחד לכולי עלמ' שרי. כלי פשתן. דלא נפיש טירחא. מטפחות ספרים. נמי של פשתן הן.
<h2>דף יח:</h2>
הני אין. אבל שאר כלי פשתן לא. אפי' דשאר מיני. כלומ' מטפחת דשא' מינין, כגון דצמר, אע"ג דנפיש טירחיה שרי לכבס, אבל שאר מיני לא, אבל כל כלי פשתן שרי לכבס. משיכלי. ספלים.
פיס' קידושי נשים. שכותב בשטר הרי את מקודשת לי בשטר זה. דייתקי. שטר צוואת שכיב מרע. פרוזבולין. שכותב לבית דין ומוסר להם שטרותיו בשביעית ושוב אינו משמט. איגרות שום. שמו בית דין שדה זו ונתנו לאחיו כך וכך נגדו. איגרו' מזון. שקיבל עליו לזון בת אשתו. שטרי בירורין. ביררו בית דין חלק זה לזה וחלק זה לזה. וגזירות בית דין. פסקי דינין. איגרות של רשות. ציווי וקנס של שלטון. כדרב גידל. שכותב תניי זה בשטר. נקנין באמירה. בלא קניין. דקעביד מצוה. דעסיק בפרייה ורבייה. כפרת בה. באמנה דאמרת דלא מסייע' צלותא כלל הואיל דלא מינסבא לך. אמ'. אי לא נסיבנא לה, או איהי תמות מקמאי ולא איחזי כי מינסבא לאחר, או אנא אימות מקמה שלא אצטער כי מינסבא לאחר, ולהכי מארס במועד שלא יקדמנו אחר ברחמים שתמות היא. נחשד בדבר. עבירה. להכעיס עבוד. וידעי דלא הוה ביה. בקלא דפסיק. אין החשד אמת. [בקלא דלא פסיק. החשד אמת]. דומי. חשד. הדר נביט. בתר דפסיק התחיל הקול.
פיס' ואם אינו מאמינו. מלוה ללוה. או שאין לו מה יאכל. לסופר. אפי' בספר עזרה. ספר תורה של עזרה.
<h2>דף יט.</h2>
[ו]טווה על ירכו. החוטין שלא באבן. ולאחרים בטובה. ולא בשכר. מערים ומוכר שלו. כן עושה כל ימות החג. כדי פרנסתו. אבל לא באבן. שתולה בחוט כדי שיוכל לשוזרו יפה.
פיס' הקובר את מתו ג' ימים קודם הרגל. [הואיל] ועיקר אבילות אינה אלא ג' ימים. בטלה ממנו גזירת ז'. דלאחר הרגל אינו צריך למנות יותר. ח' ימים. קודם הרגל בטלה (ממנה) [ממנו] גזירת ל', דהואיל וכבר התחיל יום אחד מן הל' אינו צריך לשמור כלום לאחר הרגל דין ל', אלא מותר לאלתר בתכבוסת וגיהוץ ותספורת. שבת עולה. אירע שבת בימי אבלו עולה למניין ז'. ואינה מפסקת. דלאחר שבת משלים ז' ימי אבל עם השבת. והרגלים מפסיקין. שאם קבר מתו ג' ימים קודם לרגל מפסיק האבילות לגמרי ולאחר הרגל אינו משלים כלל. ואין עולין. שאם קבר את מתו ב' ימים לפני הרגל לא בטלה ממנו גזיר' ז' ואין ימי הרגל עולה לו למניין ז' ימי אבילות אלא לאחר הרגל צריך לישב ה' ימי אבילות להשלים לב' ימים שלפני הרגל. משחרב בית המקדש. דאין לעצרת תשלומין כל ז' ואינו אלא יום אחד. כשבת. עולה ואינה מפסקת. ראש השנה כשבת. הואיל ואינו אלא יום אחד. גזירת. (ז') [ל'] בטלו, אבל ימים לא בטלו, ל' יום לא בטלו. מאי טעמ' לא בטלו. כלומ' באי זה עניין לא בטלו [ימים הכי [אולי צ"ל "להכי" — דק"ס] לא בטלו]. שאם לא גילח ערב הרגל. דבטלו גזירת ל' ואיבעי ליה לגלוחי ערב הרגל ולא גילח. אסור לגלח אחר הרגל. כל ל' יום.
<h2>דף יט:</h2>
והתניא. סיועא. שכשם שגזירת ג' מבטל גזירת ז'. דכי קבר מתו ג' ימים קודם לרגל אינו יושב לאחר הרגל כלום. כך גזירת ז' (מבטלין) [מבטלת] גזירת ל' יום. (וכי) [דכי] קבר ז' ימים לפני הרגל בטלה הימנו גזירת ל', ואפי' לא גילח ערב הרגל מגלח אחר הרגל. ויום ז' עולה לכאן ולכאן. דחשיב נמי שמיני. כיון שעמדו מנחמים מאצלו. היינו ביום ז'. כמאן כאבא שאול. דאמ' עולה לכאן ולכאן, דחשיב נמי שמיני ובטלה ממנו גזירת ל'. ומודין חכמ' לאבא שאול ביום ל'. לקבורת מתו, שמותר לגלח, ולא בענן ל' יום שלימין, דאמרי' מקצת היום ככולו. מנלן. דל' יום אסור בגילוח. ראשיכם אל תפרעו. הא שאר אבילים חייבי' בפירוע. הכל מודין. אפי' אבא שאול. שאסור ברחיצה עד הערב. דודאי ג' שלימין בענן. למנין ז' לא מיבעיא לי. דודאי אינו עולה. דלא נהגא מצות ז' ברגל. דאינו אסור בנעילת הסנדל. דהא נהגא מצות ל' ברגל. דהא ברגל נמי אסו' בגיהוץ ובתספורת. ואין רבים מתעסקין עמו. כלומ' אין צריכי' לנחמו אחר הרגל, שכבר ניחמוהו ז' ימים ברגל.
<h2>דף כ.</h2>
כל שהוא משו' אבל רגל מפסיקו. שצריך להשלימו אחר הרגל, כיון שהתחיל למנות ב' ימים לפני הרגל צריך להשלים ולישב ה' ימים אחר הרגל. כל שהוא משו' עסקי דרבים. כלומ' תנחומי רבים אין רגל מפסיקו, שיהא צריך להשלים ולעסוק בו אחר הרגל, [אלא כיון שנתעסקו בו ז' ימים קודם הרגל [צריך להוסיף "וברגל" — דק"ס] אין עוסקין בו כלום אחר הרגל]. ד' ימים הראשונים. שלאחר הרגל רבים מתעסקין בו ומשלימין לג' שנתעסקו ברגל. שכבר נתעסקו ברגל. ג' ימים. ורגל עולה. למניין ל'. מאי לאו אסיפא. הא דתני רגל עולה למניין ל', היינו אסיפא, אקברו ברגל, ותיפשוט מינה דכי קברו ברגל עולה רגל למניין ל', וקשיא לרבא דאמ' אינו עולה. לא ארישא. מהדר, קברו ב' ימים לפני הרגל רגל עולה למניין ל', אבל קברו ברגל לא ידענא. בתחילת הרגל. ביום ראשון של רגל וקשיא לרבה. שכבר נתעסקו. כל ז' ברגל. אפי' קברו ברגל. רגל עולה לו למניין ל' ולא מיבעיא קברו קודם הרגל. תנא דידן. היינו תנא דברייתא. במה דברים אמורי'. דאינה נוהגת אלא יום אחד. אלא ה'. מז' מיתי מצוה דכת' בקרא [ויקרא כ"א] בנו ובתו ואחיו ואחותו ואשתו. יחידאה היא. ר' אלישע.
<h2>דף כ:</h2>
למוצאי הרגל נעשי' רחוקה. הוי יום ל"א. אינה נוהגת אלא יום אחד. ואע"ג דכי שמע עדין ה[ו]יא קרובה, עולה הרגל להשלים ל' והוי שמועה רחוקה. אינו קורע. בנוהג יום אחד לשמועה רחוקה. היינו דליכא אבילות ז'. כלומ' משום דליכא אבילות ז' אינו קורע. קורע והולך. עד אחר ז' אע"ג דליכא ז'. אבל מתאבל עליהן. על אותן קרובין. אחיו מאמו. שלא מאביו, דקרא משמ' מאביו ולא מאמו. אחותו נשואה בין מאביו בין מאמו. דבקרא לא אשכחן אלא בתולה. על שניין שלהן. כגון על אבי אביו, בן בנו בן אחיו בן אחותו. כל שמתאבל עליו מתאבל עמו. כלומ' מתאבל עם אביו כשהוא מתאבל על אב שלו, נמצא זה מתאבל על אבי אביו, וכן כל שמתאבל עליו כגון שמתאבל על בנו מתאבל עמו. כלומ' מתאבל עם בנו כשהוא מתאבל על בן שלו, ונמצא זה מתאבל על בן בנו. היינו תנא קמא. דר' שמעון. עמו בבית. דתנ' קמא לא בעי שיהא אביו או בנו עמו בבית ביושב עמו, וחכמ' בעו עמו בבית. כי הא דאמ' ליה כו' באפה. דאיתתך, כשהיא מתאבלת. צודנייתא. סעודות של אבל. קשיין אהדדי. דהכא קתני מצעת לו מיטתו והכא כופה מיטתו. כאן בחמיו. כופה מיטתו. בשאר קרובי אשתו. מצעת לו מיטתו.
<h2>דף כא.</h2>
אודייני. מכתשת, כסוי של בור. גדולה מכולן אמרו אפי' ישן על גבי קרקע לא יצא. עד שיכפה מיטתו ושוכב עליה. כעין ארצה. כלומ' דוד לא עבד מילתא יתירא ולא שכב על ארצה ממש, אלא כעין ארצה, שכפה מיטתו וישן עליה, ולעולם קריעה מעומד. רבים צריכין לו. לדרשא. ושלישי בכלל. מותר להניח תפילין דעיקר אבילות אינו אלא ב' ימים. ואם באו פנים חדשות. ביום ג', אפי' הכי אינו חולץ תפיליו אע"ג דאיכא למיחש דדילמ' אמ' בב' ימים הראשונים נמי הניח תפילין. ר' יהושע אומ' ב' ימים. דעיקר אבילות אינו אלא יום אחד. ואם באו פנים חדשות. בשיני חולץ תפילין. מאי טעמ' דר' אליעזר. דסבר עיקר אבילות ב' ימים. דכת' ויתמו ימי בכי. דמשמ' ב' ימים. עיקר מרריה יום אחד. אבל אבילות תרי יומי. הלכ' כר' אליעזר בחליצה. דאם באו פנים חדשות בשלישי אינו חולץ. והלכ' כר' יהושע בהנחה. דבשיני מותר להניח תפילין. בשיני לעולא חולץ. בשלישי קאמ' הלכ' כר' אליעזר דאמ' אינו חולץ, אבל בשיני לא ידענא אי חולץ אי לא. דאמ' עולא חולץ ומניח אפי' ק' פעמ'. בשיני, דכי באו פנים חדשות חולץ וכי ליכא פנים חדשות מניח. רבא אמ' כיון שהניח. בשיני שוב אינו חולץ לפנים חדשות. והאמ' רבא. לעיל [כ' ע"א] בכפיית המטה הלכ' כתנא דידן דאמ' ג', הכא נמי ליבעי ג' ימי'.
<h2>דף כא:</h2>
מצוה שני. כלומ' הואיל ומצוה להניח תפילין מצי להניח בשיני. ואשה. אביל' טווה בפלך. אלא במקום המתנחמין. סמוך לאבילים. לכו לבתיכם לשלום. הרי שאל בשלומן. ורמינהי. [ד]בתוך ל' יום אינו שואל. נשא אשה. בתוך ל'. אמ' רב (דימי) [אידי] בר אבין הוא שואל בשלום אחרים כו'. תריץ הא דתני מיכן ואילך שואל כדרכו בתוך ל' יום, דהוא שואל בשלום אחרים שהן שרויין בשלום, והא דתני בתוך ל' אינו שואל בשלומו, אין אחרים שואלין בשלומו. מכלל דשיילינה. בתוך ל', וקשיא (למאן) [למאי] דאמ' בתוך ל' אינו שואל. בדלא ידעי. כלומ' הא דתני משיב, להני דשיילי ליה ולא ידעי דאבל הוא, אבל מאן דידעי דאבל הוא לא שאיל ליה בתוך ל'. אי הכי. דמוקמת לה בדלא ידעי. אפי' בתוך ג' נמי. משיב למאן דלא ידע ושייל ליה. התם מודע להו כו'. כלומ' הא דקתני כל ג' יום אסו' בשאילת שלום וכן להשיב, מודיע להו דאבל הוא ולא מהדר להו. הכא. לאחר ג' בתוך ל' יום לא צריך לאודועינהו למאן דלא ידע דאבל הוא ושאל לו, אלא משיב. ורמינהו בתוך י"ב חודש אינו שואל בשלומו. וקשיא להא דתני שואל בשלומו לאחר ל' יום. באביו ואמו. שמתו, אז אינו שואל בשלומו עד י"ב חוד'. הא בשאר קרובין. שואל בשלומו לאחר ל' יום. התם נמי. ל' יום דמוקמת בשאר קרובין. ידבר עמו תנחומין מן הצד. לאחר ל' יום כי היכי דאביו ואמו מדבר עמו תנחומין מן הצד לאחר י"ב חודש, ואמאי קתני לאחר ל' יום אינו מדבר עמו תנחומין (כול') [כלל]. הכא נמי. מאי לאחר ל' יום אינו מדבר, שאינו מדבר עמו כדרכו. מונה עמהן. עם האבלים שבאותו מקום הואיל דבמקום קרוב הוה ויכול לבוא בתחילת אבילות חשבינן ליה כמאן דאתא ואינו מונה אלא ה' ימים עם שאר האבלים. מונה לעצמו. ז' שלימין. שיש גדול הבית בבית. שבא ומצא גדול הבית מאבילי הבית מונה עמהן.
<h2>דף כב.</h2>
הלך לבית הקברות. עם מתו [מהו], מי חשבינן ליה כמאן דהוי בבי(י)תיה הואיל ולצורך המת הלך. אתו דלא אזליתו בתר ערסא. דמאן דאזיל בתר ערסא לא חיילא עליה אבילות עד סתימת הגולל. בבא דאבולא. פתח האבל. ומצא. שעדיין מנחמין אצלו ביום ז'. מאי דהוא. אדם אחד מאן דהוה ולא איתפרש שמו. מפומיה דמרא. מר' אבא בריה דר' זירא. אין הלכה אמרי. כלומ' אין הלכה כרשב"ג. מדחה מיטתו. כשמתו ממהר להוציאן. עסקו. סחורתו.
<h2>דף כב:</h2>
חולץ. כתיפו. ונמנע. גדול הדור האבל ולא חלץ משו' גדול הדור שעמו שביקש לחלוץ. אלא מאן דאמ' גדול הדור שעמו ר' יעקב. ור' הוה אבל. עד שיגערו בו חביריו. שגדל פרע יותר מדאי. אמ' רבא. הא דתני נכנס לבית השמחה לאחר ל' היינו לשמחת מריעות, סעודה שעושין ריעים וחבירים זה עם זה דלא הוי שמחה כל כך, אבל סעודה דנישואין לא. הא בארישות' הא בפורענא. ארישותא היינו שמתחיל הוא לעשות סעודה והם יעשו כל אחד סעודה אחריו, אינו נכנס עד לאחר ל', אבל בפורענא שמשלם לחבירו מה שעשו לו יכנס לאלתר שאי אפשר שלא לשלם. ואפיקרסותו. שעל ראשו. אינה מעכבת. כלומ' אין צריך לקרוע. אחד האיש ואחד האשה. חייבין לקרוע. רצה מבדיל קמי שפה. שאינו קורע בשפה שלפני הצואר אלא קמי שפה לפני השפה שלפני הצואר שאינה קרועה וקורע תחתיה כדי שיהא נראה הקרע. רצה אינו מבדיל. אלא קורע של בית הצואר אע"ג דאינו נרא' הקרע דנראה דהכל בית הצואר הוא. על אביו ועל אמו מבדיל קמי שפה. כדי שיהא נראה הקרע. קרע של תיפלה. לפי שאינו נראה. ויקרעם לשנים. אין קריעה אלא הנראה כשנים, דמבדיל קמי שפה. שולל. בשטי"ר. [מאחה. קוסיר]. קורע בכלי. סכין כדי שלא יפסיד הבגד. קורע מבפנים. תחת המקטורן שלו שאינו נראה לכל כשקורע. מבחוץ. לעיני הכל. וכן לנשיא. קורע מבחוץ. לא הושוו לאביו ולאמו אלא לאיחויי. כלומ' כל הני דתני [להלן כ"ו ע"א] אילו קרעין שאין מתאחין לעולם כו', לא הושוו אלא לאיחויי, שאין מתאחין לעולם, אבל אפי' נשיא לא השוו לקרוע מבחוץ, דעל אביו ועל אמו קורע מבחוץ ועל הנשיא אפי' בפנים. חולץ. כתף הימין.
<h2>דף כג.</h2>
וקורין. בספר תורה ז' ואין מתפללין יחד בבית הכנסת אלא כל אחד ואחד מתפלל בביתו. לא הוצרכו לומ' שבת ראשונה. שודאי לא יצא מביתו. כל ל' יום לנישואין. עד ל' יום לאחר אבלו אינו יכול לישא אשה. ואחד כלים ישנים היוצאין מתחת המכבש. פריס"א בלע"ז, שהן כחדשים. סרבלא. מלבוש לבן מגוהץ ישן. כר'. דאמ' אפי' לבן לא אסרו אלא חדש. כר' אלעזר. דאמ' לא אסרו אלא לבנים.
<h2>דף כג:</h2>
פיס' אפסוקי מיבעיא. כלומ' מי צריכא למימ' דאינה מפסקת. ואינו מברך. המוציא להוציא אחרים ידי חובתן. מתוך שנתחייב באילו. בקרית שמע כו' נתחייב בכולן. תשמיש המטה איכא בינייהו. מאן דאמ' נתחייב בכולן סבר מותר בתשמיש המטה [ו]תנא קמא סבר אסו' בתשמיש המטה. (מאן דאמ' אסו') [מר. דאסר] בתשמיש המטה סבר יש אבילות בשבת. (ומאן) [ומר]. דשרי סבר אין אבילות בשבת. עדיין לא חל עליה אבילות, שלא נקבר.
<h2>דף כד.</h2>
אבל רבתי. מסכת שמחות. גוויתו. גופו, פ"א אבר שלו. פריעת הראש. שמגלה האבל ראשו בשבת ואינו מתעטף וחזרת קרע לאחריו וזקיפת המטה חובה בשבת. לא כולי עלמ' סיימי מסנייהו. ולא מוכח דאבל הוא. לא כולי עלמ' מגלו רישייהו. בשבת ואע"פ שמתעטף לא מיחזי כאבל. בשעת חימום. בשעת התחלת הצער, בשעת המיתה. שאינה כעטיפת ישמעאלים. להכי מיעטף מכסה ראשו ואין בו משו' אבל דלא מיעטף כעטיפת ישמעאלים. לא שנו. דבעי עטיפה. אלא שיש לו מנעלין. דאי לא מיעטף אינו נראה כאבל. פ"א מצאתי בגיליון לא שנו דפריעת הראש בשבת חובה דצריך לגלות חוטמו ושפמו וזקנו שהיה מכוסה בימי אבלו להודיע שאין אבילות בשבת אלא שאין מנעלים ברגליו אבל יש מנעלים ברגליו מנעליו מוכיחין עליו ואינו צריך לגלות ראשו, ואם בא להתעטף בצינעה כעטיפת ישמעאלים אין בכך כלום. כנדי. חליפות. דמיסתפינא מיניה. בקושיות. מחליף וקורע. אע"פ שאינו בשעת חימום. [כבוד אביו. שני אבל לכולי עלמא אין קורעין אלא בשעת חימום]. אותן קרעין. שקורע על אביו כל ז' שלא בשעת חימום. ממאן שמיע ליה. לר' אושעיא הא דאמ' אין מתאחין. לאו מאבוה. וש"מ הא דאמ' אין מתאחין אבוה דר' אושעיא. אונקלי. שייפנ"ש. דפריס סודרא על רישיה. בשבת משו' עטיפה דנהיג אבילות.
פיס' כל ל' יום יוצא בחיק. [בן שלשים יום מוציאו (בחיק) לבית הקברות בחיק] ולא בארון. אבל לא באיש אחד. שאסור להתייחד עם האשה.
<h2>דף כד:</h2>
דלוסקמא. ארון. באגפיים. בידים. ואיבריו כבן שתים. גדולים. מצהיבין עליו. מרגישין ומצטערין. ניכר לרבים. שהיו רבים מכירין בו כבר. בני עניים בני שלש. לפי שעני מצטער על בניו יותר, לפי שאין לו שמחה אחרת. יום אחד לפני עצרת. הרי ז', ועצרת חשוב ז', וסבירא ליה כתנא דלעיל [כ' ע"א] דאמ' אפי' יום אחד אפי' שעה אחת, וכמאן דאמ' עצרת כרגלים.
פיס' על מיטה זקופה. יושבין המנחמין. חולצין. כתפיהן.
<h2>דף כה.</h2>
לספר תורה. דתורה קרויה נר, דכת' [משלי ו'] כי נר מצוה ותורה אור, ונשמה נקראת נר דכת' [שם כ'] נר אלהים נשמת אדם. שמעתתיה בפומין. והוי כמאן דגמרי' מיניה. מאי דהוה הוה. הואיל ולא קרעו בשעת מיתה תו לא קרעי. למיקרע לאלתר. בלא הספד. לאותובי ספר תורה אפורייה. כלומ' קיים זה מה שכת' בזה. לא הוה נפיק פורייה מבבא. דזוטר הוה בביה. מפורייא לפורייא. שיוציאוהו מן הבית בלא מיטה ויניחוהו במיטה לחוץ. בבל גרמא לו. שאין השכינה שורה חוצה לארץ. לא תיטרוד עלמ'. בקושיות. שהיה כבר. כלומ' ההיא שעתא הוה ולא יותר, ויש מפרשין שהיה כבר, כבר שרתה עליו רוח הקודש בארץ ישראל, ועיקר. לדלויי ראשין. משום דהוה אדם חשוב והיינו מתביישין ממנו. שלדו. גופו. לא סיימוה קמיה. דשלדו הוה קיימת. אתהפיכא ליה רצועה דתפילי. השחור לפנים, דרצוע' שחורה צריכה ליראות מבחוץ הלכ' למשה מסיני. דזקפיה לארוניה. דרב הונא לקמיה עמודא דנורא דלא ליזיקיה. [דלרביה. רב הונא].
<h2>דף כה:</h2>
[קא] עבדי יקרא להדדי. האי לא בעי למיעל קמי האי. נתור ככי. לחייו, משו' דביזה רב המנונא. בר גברא. בן מנה. קאת וקיפוד. כלומ' אילו עופות רעות באות לראות כשמתו. לשום לילות כימים. בהספד. על שם לילות כימים. בתורה. בר אבין ובר קיפוק. הוו ספדני. [ההוא יומא. דנח נפשיה. חלש דעתיה. דהאי מדמי ליה לחכה והאי לאבידה]. וההוא יומא. דנח נפשיה דרב אשי לא ספדוה[ו] משו' דאירע להו תקלה על ידו. לא בר אבין חליץ ולא בר קיפוק חליץ. משום דאיתהפיכו כרעייהו, ואמרי' ביבמות [ק"ג ע"א] מאן דמסגי על ליחיא דכרעיה לא חליץ. דגלת. חדקל דבעיתי מיא. רוב שלישית. ישראל נקראו שלישית [ישעיה י"ט], ורבא שקול כרוב ישראל. כאות מי מרה. שהסוטה נבדקת בהן. רקת. טבריא. בעת חנינתו. דוולד. אבד חנינו. אביו המחננו. איתשעי צלמניא. נימוחו פרצופי' שלהן. והוו למחצלייא. כלומ' חלקים כמחצלים. ע' מחתרין. דגנבין, דבזכותיה לא הוו גנבי. כיפי דברדא. אבנים. נשוק כיפי. כיפאות של גשרים נשתברו ונשקה כיפה זו לזו. שיצי. קוצין.
<h2>דף כו.</h2>
פיס' ואילו קרעין כו'. באבל רבתי הוא. ברוב ציבור. רוב ישראל. וכמעשה שהיה. בשאול ויהונתן. גרמו לנפשייהו. דמרדו ביה, ודקאמ' לא קטלית יהודאי, בחנם קאמ'. לקל יתירי. לקול כינורות, שמרדו. אתיא קרע קרע. מדוד. שלש דלתות וארבע[ה]. כלומ' ד' פסוקין. אנא מלכא. ואמלכא לא כת' כלום. היו צריה לראש. גוים יהיו לראש ולא אתה. משו' שמועות הרעות. על הגלות איבעי ליה למיקרע. המגילה. זה גויל. ואת הדברים. זה הכתב. השתא. אי שקיל להו נעמיתא בה היענה [איבעי לי למיקרע על הגויל ועל הכתב] דהוה ליה כנשרף. בזרוע. שאין יכול להצילו. וכמעשה שהיה. ביהויקים, אבל דנעמיתא מצי להציל ולא מיחייב למיקרע. הא דפגע במקדש ברישא. כלומ' שנכנס לירושלם בשידה תיבה ומגדל ולא ראה ירושלם עד שראה בית המקדש, קורע על המקדש ומוסיף על ירושלם, אבל כשלא נכנס בתיבה ופגע בירושלם ברישא, קורע על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו. למוללן. לקפל הבגד בתפירה. ללוקטן. שמלקט מקום התפירה יחד כשמתקנין התפירה. כעין סולמות. שאין מלקטין זה סמוך לזה, אלא רחוק, שמלקט ברוחב כעין מעלות.
<h2>דף כו:</h2>
מתוך השלל. שלא קרע אלא מתוך השלל. מתוך האיחוי. שקרע האיחוי. ובאיחוי אלכסנדרי. (והוי) [דהוי] כשלם. רשיי להופכו למטה. שמהפך הקריעה למטה והופך של מטה למעלה ומאחהו ועושה בית הצואר ולובשו. ותוספת שלש. כגון שמוסיף קרע אחר על אותו קרע, שאירעו אבל אחר. עליון אינו מתאחה. שקרעו על אביו. [ש]אינן בתוספת. אינו בדין שיוסיף עליהן. הגיע לטיבורו. ומת לו מת. מרחיק ד' אצבעות. בצד אותו קרע וקורע. [נתמלא. קרעים מלפניו מחזירו לאחוריו] וחוזר וקורע לפניו. כל ז'. אם מת לו מת קורע עליו קריעה אחרת. לאחר ז' מוסיף עליו. על קרע ראשון. דלא ניתן לשוללו. כלל, ואי מוסיף ביה מיחזי כקרע אחד, אבל לאחר ז' דכבר שוללו קורע כל השלילה ומוסיף כל [שהו] דמינכר דעל מת אחר ק(ו)רע. שוללת לאלתר. אפי' תוך ז'. הכי נמי. דמוסי', דקורע השלילה ומוסיף ביה פורתא וסגי דהא מינכר, והא פסיק ותני כל ז' קורע ואפי' אשה. משו' כבוד אשה הוא. ולא מן הדין, וכיון דלא מן הדין הוא כמן דלא שללו הוא, ולהכי קורע. דלא ניתן לאוחותו. ואי מוסי' ביה לא מינכר. הכי נמי. דלעולם אין מוסיף בו. משו' כבוד אביו. ולא מן הדין, והוי כאיחוי, לפיכך מוסיף בו אחר ל'. בבגד קרוע. קודם לכן גוזל הכל שמרמה הכל שנראה כאילו ק(ו)רע על המת. ואם לא הודיעו. שהולך לבקר את אביו.
פיס' יברוהו. לאותו שבא על מיטות כפויות. אבל ההולך ממקום למקום.
<h2>דף כז.</h2>
יגלגל עמהן. ואינו עושה סחורה בפני עצמו אלא עם חבורה. אע"פ שאין לו לישב. אחר השבת אלא יום אחד. קרביטיו. רצועותיו. ערסא דגדא. מיטה שמייחדין אותה למזל טוב לשרות מזל טוב עליה. צלא. עור. סירוגו מתוכו. מכניס רצועות מן העור בתוך חורי המטה. מעל גבה. והעור כפול על העץ. נקליטיה יוצאין. שנותנין עצים מפוצלין למראשותיו ולמרגלותיו ונותנין עץ ארוך עליהן ונותן הסדין עליהן לכלות הזבובין. אין מברכין. על הריח. בבית המנחמים. קרובין.
פיס' ואין [מוליכין. אין] מביאין ענייני אכילה. אסקוטלא. תמחוי. פוטרין הרבים. שאומ' למנחמין לכו לבתיכם. אין מניחין מיטה. במועד ברחוב להספידו. [ולא של נשים. ששופעות זיבה].
<h2>דף כז:</h2>
כליכה. מיטה של מתים. על גבי נידות מיתות. הכלים שנשתמשו בהן בעודן חיים שנטמאו בנגיעתה, שהנידה מטמאה בנגיעתה אדם וכלים. והיו נידות חיות מתביישות. שעושין בהן מה שאין עושין לשאר מתות. קשה לקרוביו. בתכריכין טובים. צרדא. קנב"ץ. בר זוזא. הנקנה בזוז. [אין מועד לפני חכם. שיכולין להספידו] במועד. על לב. מטפח על הלב. ביד. מכה ידיו זו על זו. ברגל. מכה ברגליו בקרקע. מפני הסכנה. שהופך הסנדל ושובר רגלו. ניענע ראשו. שנראה שניחם מעצמו. לכל אומ' שבו. שעומדין לפני נשיא. חבורתא. חבורות נפרדין שאילו קוברין מיתיהן לבדן ואילו לבדן. כי לא ישוב עוד וגו'. משמע מיכן שאינו עושה תשובה לעולם.
<h2>דף כח.</h2>
אלא חיה. שמתה מחמת לידה שהיא שופעת. בנ'. שנה. והאי דלא חשיב ליה. בהדי כרת. כרת דיומי. שמא ימות מיתה חטופה. פלגא. דמכרת דשני מיהת פלטי לי. מנמנם. גוסס. לימ' ליה מר. למלאך המות דלא ליצערן. שושביניה. אהובו של מלאך המות. מסר מזליה. איתרע ליה מזליה. מסר לי מר בחילמאי. בתר מיתה. ספין רקיע. מתוקן למיבעי מיניה. [בגל'. פר"נ (—פי' ר' נתן) בערוך בערך ספן ורקע כיון שנמסר אדם בידי מלאך המות אין שם שום חשיבות [ערוך ע' ספן ג'] ומי יכול להתפשט ולהתגבר באותה שעה [ערוך ע' רקע ה']. בעתתיה. דמלאך המות. רגליה דבר נתן. למיהוי נשיא. אמאי לא מרחם. דמתפקדנא למיתי ליה למר בההוא עלמא. אחוי ליה שוטא דנורא. וידע שהוא מלאך המות.
<h2>דף כח:</h2>
פיס' לחבילא. חבלא. [בגל'. פר"נ בערוך בערך וה כשהיה נפטר אדם בלא זרע מקוננות אזל לחבל דלא שבק זרעא, פ"א אוי לאיש שהוא ממושכן ונתבע לשלם הפיקדון שאצלו, כלומ' האדם מתמשכן לשלם רוחו שהיא אצלו פקדון, כמו אם חבול תחבול]. גוד גרמא מככא. נפלו הלחיים. נמטי מיא לאנטיכי. כלומ' הדרי מיא למפרע כלפי למעלה. [בגל'. פר"נ [ערוך ע' גד ב'] גוד גרמא מככא כיון שנחתך המאכל מפי החולה בוערת בו חמות ומחממת מי רגליו כחמות אנטוכי דתנן (שבת מ"א, א') אנטוכי אע"פ שהיא גרופה אין שותין ממנה, פ"א טול השיניים מן העצם [לפנינו בערוך "טול עצם מן השיניים"] שהיה לועס פת ואותם מים שהיה שותה אחר פיתו יוליכם לאנטוכייא]. שיול איצטלא דמילתא. יפה מיתה כמלבוש של מילת. דשלימו זוודיה. שכלו לו מזונותיו והוא עני. עטוף. חשכו. [בגל'. רהיט ונפיל, בערוך [ע' אוורי] פי' כשהיה עצל מת ואין לו תכריכין מקוננות עליו ואומרות כך אוורי [כך גרס הערוך בגמ', וכן צריך להגיה בר"ח] כדאמ' [ב"מ ק"ג, ב'] ארישא עביד בוורי, שלא טרח בחייו ועשה לו תכריכין, ואמברי בעברו מן העולם הזה הוצרך להלוות מעות ליקח לו תכריכין, פ"א רץ ונופל בין האובדים ועל המעברות מלוה לוה, משל הוא, כלומ' אע"פ שרץ האדם בכח כל ימיו, כשנופל בין האובדים הן אובדי הדרכים או כשיגיע לעבור בנהר מתחנן לאיש, שיעברהו [בערוך, שיעבירוהו] ואם אין לו ילוה ויפרע אותן, וכל שכן מי שהולך לבית עולמו שהיה מבקש לתת כל מה שיש לו להינצל]. זבזגי. קיניה. [בגל'. אחנא תגרי, בערוך [ערך זבזגי] אחינו סוחרים שעל קיניהן נבדקין, אם הם נאמנים ואם לאו, כלומ' בסחורתן]. מותא כמותא. כל אדם מת. ומרעין חיבולייא. הייסורין הם רבית. דלויי. שמגביה קולו בהספד. דידל ידלוניה. כלומ' מגביהין בהספד למי שמגביה קולו להספיד אחרים. הטריח רבותיו. שבאו לנחמו. משמרתו. גדולתו. מעמד במרכבה. שלא יכשלו ישראל. ינחם אחריני משמ'. שמנחמין יושבין בראש. סרוחי. רבים. לפתוח בראש. לקרות בספר תורה. ולברך. ברכת מזון.
<h2>דף כט.</h2>
כציפורי בפי הוושט. כחבל שיש בו קשר ויוצא בקושי מן התורן. פיטורי. שקושרין ב' ספינות יחד. ילכו מחיל אל חיל. מבית המדרש לבית הכנסת ומבית הכנסת לבית המדרש, יראה אל אלהים בציון, יזכנו אל עליון.
